שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן פ״ט (ט׳)

והנה בשו"ת רדב"ז ח"ג סי' ת"ב נשאל אם מותר להגעיל כלים שנבלע בהם איסור ביו"ט אי דמו לטבילת כלים דכלי שנטמא ביו"ט מותר להטביל או דלמא בכל גווני אסור או דלמא בכל גווני מותר והשיב דאסור משום מכשירי אוכל נפש שהי' אפשר לעשות מעיו"ט ואם הי' חמין מוכנים מותר להגעיל בהם אם הי' בהם ששים כדי לבטל איסור וע"ז כתב דלא שייך משום מתקן מנא משום דכלים הבלועים מאיסור וחזי לאשתמושי בצונן ואינו שייך משום מתקן מנא ודבריו תמוהים לפע"ד דהנה משמע מדבריו דכל דחזי לצורך איזה דבר לא מקרי תיקון אף שהם נטמאו בעיו"ט בטומאה דאורייתא ולכך כתב דלענין טומאה לא חזי למידי ושייך משום מתקן והדבר תמוה דהא זה דוקא באם נטמאו בולד הטומאה ע"ז חילק הה"מ בין כלים הנקחים מגוי דלא חזי למידי אז אסור אף בטומאה דרבנן משא"כ בטומאת ולד דחזי עכ"פ לחולין אבל בנטמא באב הטומאה אף דחזי לאיזה דבר אסור ודברי הרדב"ז תמוהים וגם צ"ע דלא הזכיר דברי הג"א ה"ב דביצה דשם מבואר דאם לא הי' אפשר להגעילו מעיו"ט מותר וזה מבואר כדינו של הרדב"ז. והנה בגוף הדין דאסור להגעיל כלי ביו"ט המבואר סי' תק"ט ס"ה צ"ע לכאורה דהא אינו רק כמוציא גרף של רעי וכמו שמותר להדיח כוס וכמ"ש המ"א סי' שכ"א ס"ק ז' דכל שאין האיסור בגוף הבשר אלא שמדיחו משום דם בעין שעליו מותר כמו דמותר להדיח הכוס וה"ה בזה ודוחק לחלק דשם אינו מדיח רק מבחוץ וכאן הוא בתוך הכלי דמ"ש דהא עיקר הטעם שאין האיסור בגוף הבשר וכל שמוציא הבלע האיסור גוף הכלי מותרת ואולי דקאי בכ"ח דאז הכלי עצמה נעשה נבלה כמבואר סי' צ"ח וא"כ הכלי עצמה אסור וכשמגעילה הוא מכשיר גוף הכלי עצמה ואסור ולפ"ז בכלי מתכות דלא נעשה נבלה מותר להגעיל ולפ"ז צ"ע דברי הט"ז סי' תכ"ב שכתב דאסור להגעיל כלי ביו"ט של פסח משום דאסור להגעיל כלי ביו"ט וז"א דהא בפסח לא נהיגין לשמש במאני דפחרא וא"כ שוב מותר להגעיל דאינו רק מוציא בלע וזה שרי מיהו בפסח בלא"ה אין נ"מ דמשהו ניכר ונשאר ומבואר ברמ"א שם דמשהו א"י להוציא בהגעלה ובתשובה ביארתי דכן נראה מדברי הצ"ק בזבחים דף צ"ו וא"כ אין נ"מ בפסח אבל הדין לפע"ד הוא נכון דכ"מ שאין הכלי אסור רק מחמת הבלוע מותר להגעיל ביו"ט ודו"ק. ודרך אגב אזכור מה שכתב לי הרב החריף מו"ה נתן הלוי אבד"ק קולקוב בעש"ק פ' חיי תרט"ז אם מותר להחם מים בשבת ע"י גוי לתינוק שנולד בשבת וכתב דלפמ"ש התוס' ס"פ מפנין דף קכ"ט דכל מה שהוא צער מותר במה שאינו איסור דאורייתא א"כ מכ"ש ע"י עכו"ם שקיל איסורו אף דהמלאכה דאורייתא אבל ע"י גוי אינו רק שבות אך דברי התוס' סותרים למ"ש בעצמם דבדף קכ"ג באסובי ינוקא כתבו דלאו היינו לפופי דאל"כ דברי ר"נ סותרים וע"כ דהיינו ג"כ ביום ראשון דאל"כ לא סתרי דברי ר"נ וכמ"ש הרא"ש באמת לפי גירסתו וע"כ דלא ס"ל סברתם שכתבו ס"פ מפנין רק דמה דמותר שם הוא משום דאורחיה בהכי והיינו הרחיצה דוקא שהוא כמו מאכל אבל להחם חמין אפשר דלא הותר וגם דברי רש"י סותרים בזה הענין דבפ' מפנין מוכח דס"ל דאסובי ינוקא אסור אף ביום ראשון ובדף קי"ז ע"ב גבי אין מעצבין כתב דמותר ביום ראשון אסובי ינוקא וא"כ סתר דבריו הנה כבר אחזו האחרונים שער דיש סתירות בזה ועיין בפרמ"ג סי' ש"ל והגאון מוהראו"ו ז"ל בביאורו לש"ע גם הוא כתב דדברי רש"י סותרים ודברי התוס' אין קושיא כלל כמו שנודע מדברי הרש"ל דרבים בעלי התוס' הי' אבל לדינא הדבר ברור דמותר ולו יהא רק ספיקא הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא ואף דאתחזיק איסור שבת הא עכ"פ צערא דינוקא בודאי יש וכל שיש קצת חשש פ"נ בודאי מותר שבות דרבנן ועמג"א סי' ש"ז דבמקום צער הותר שבות דרבנן וא"כ הדין דין אמת דמותר כנלפע"ד פשוט ועיין אריכות דברים בזה בב"ח סי' ש"ל ולא נפניתי כעת לעיין בזה: