שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן פ״ח (ט׳)

והנה ש"ב החריף מוה' אברהם לבוב נ"י נד"ז הגאון בעל ים התלמוד הקשה דאמאי לא קאמר דנמצא חומרו קולו שהאפר יהי' מותר לר"י דהוה מהנשרפים ולפמ"ש א"ש דזה אינו קושיא דמה בכך אם מצותו בכך ועשה מצותו א"כ מותר האפר אבל עיקר הקושיא דהתורה אמרה סתם וע"י שאתה מחמיר עוקר הכתוב ממשמעותו להקל עי"ז אברא דגם בזה קשה דאתה עוקר הכתוב ומקיל עי"ז באפרו ובאמת שעיקר הקושיא שהקשה הב"ה והמ"א סי' תמ"ה דלדידן דאף מפרר או דוקא מפרר היאך יכולין לשרפו ואתה מקיל באפרן לכאורה י"ל דבר חדש דבאמת צ"ב בהא דאמרו חכמים הנקברין לא ישרפו שאתה מקיל באפרן ומה קושיא הא מסתמא כששורפו ע"י עצים וד"א יהי' אפר ההיתר הרוב ואפר באפר בטל ברוב ודברי המ"א סי' תצ"ח הם תמוהים כנודע וא"כ שפיר יוכל להשתמש באפר וצ"ל דהוה כמבטל איסור לכתחלה דאסור ולמה יעשה כן כיון דא"צ שריפה רק להעלימו מן העין למה ישרף ולפ"ז זהו בשאר איסורים אבל בחמץ כיון שבאמת לר"י עיקר מצותו בשריפה א"כ לדידן דמספקא לן ועכ"פ אם רוצה לקיים המצוה גם לר"י אינו מתכוין לבטל האיסור רק לקיים המצוה ובכה"ג לא אכפת לן באפרו שנתבטל ברוב ומעתה מיושב גם הקושיא הנ"ל דלר"י לא יהי' קולא באפר דלדידי' צריך לשרפו מצד הדין ואינו מכוין לבטל האיסור: