שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן פ״ח (ו׳)

אמנם אי קשיא הא קשיא אמאי לא חשיב ג"כ בית המנוגע בכלל דברים שלא הותרו לאחר שנעשה מצותם דהרי אמרו בירושלמי מס' ערלה הרי אפר הבית אינו בא מחמת ע"ז ותימא אסור א"ל שניא הא דכתיב בי' נתיצה והובא ברמב"ן בספר המצות מ"ע ששכח הרמב"ם לפי דעת הרמב"ן מצוה י"ז וא"כ אמאי לא חשבו שם ומכאן לכאורה ראיה ברורה לדעת הרמב"ן שחשבו למצוה בפ"ע ואין זה ענין לטומאה וטהרה וא"כ יש לומר דזה לא הוה בכלל דבר שנעשה מצותו דמצות טומאה נתקיים ומה ענינו למצות נתיצה שזו מצוה בפ"ע וזו אינה ע"י הטומאה ולא התירה התורה אלא שלפ"ז קשה מה פריך הירושלמי על הא דכל הנשרפין דאפרן מותר חוץ מאפר ע"ז והרי אפר הבית ומאי קושיא הא שאני התם דכל הנשרפין דאפרן מותר הוא בשביל שנעשה מצותן וזה לא מקרי נעשה מצותו דנעשה בשביל מצות הטומאה וזה מצוה בפ"ע ואולי דזה בכלל תירוץ הירושלמי דשאני בית דכתיב נתיצה ואינו מובן מה בכך סוף סוף האפר ראוי להיות מותר ולפמ"ש י"ל דמצות נתיצה היא מצוה אחרת ולא מקרי נעשה מצותו בזה. ודרך אגב אזכיר מה דהקשה אותי הרב החריף מוה' ליזר נ"י ראש ישיבה ב"ק ווילנא בהא דפריך הש"ס וכי מאחר דמתם קטלינן לי' מועד היכא משכחת לה והקשה דהא לפמ"ש הרמב"ם דשור טריפה שהרג אינו נסקל דכמיתת בעלים כך מיתת השור ע"ש בפ"י מנזקי ממון וא"כ משכחת לה שהרג האדם בהיותו נחתך צומת הגידין דהו"ל טריפה ואח"כ כשחתכו למעלה דלשיטת הרמב"ן בכה"ג טריפה חוזר לכשרותו ואז נהרג והשבתי דלפמ"ש דיש עשה על הב"ד או על האיש לבער עושי רע גם בבהמה וכמבואר פ"י מנ"מ שם בהראב"ד וא"כ בכה"ג שנוכל לחתכה ותהי' כשרה נראה לפע"ד דל"מ בבהמה דודאי מצוים היינו לחתוך אותה ולסלקה וגם באדם בכה"ג אף דכתיב והצילו העדה נראה לפע"ד דמצווים לקיים ובערת הרע בכל טצדקי שאפשר דספק מצוה הוא והרי אמרו בחולין דף י"א וכ"ת דבדקינן לי' קא מנויל וכאן שמתקנים אותו אף שנהרוג אותו אח"כ נראה דמצוים אנו לקים המצוה ולעשות אותו ועיין סנהדרין דף ע"ח כנלפע"ד ודו"ק היטב ולכאורה רציתי לומר דאף אם נימא דא"צ לחתוך שתהי' כשרה כדי להרגה בב"ד מכל מקום כל שחותכה אח"כ וכשרה תו מתחייבת הבהמה סקילה בשביל התמות שהרגה דאין דיחוי אצל מצות בפרט בדבר שבידו לחותכה וא"כ אכתי לא משכחת לה מועד דמה שהורגין אותו משום תמות הוא אף שלא הי' נסקל אח"כ אך ז"א דכיון דתלוי במיתת בעלים א"כ כל שהי' בעת ההוא פטור ממיתה פשיטא דטריפה אף אם יבריא אח"כ כבר נפטר אבל באמת כל הענין דפטור הוא משום דהו"ל עדות שאילה"ז וכאן לא שייך זאת דלא שייך לומר דגברא קטילא בעי למקטלי' דאם יוכל להיות שיחתוך ויחיה שוב מנא ידעי דגברא קטילא הוא וא"כ מכ"ש במיתת השור דחייב סקילה וגם העיקר לפע"ד דמחויב לבערו וכמ"ש ועיין בסנהדרין דף ע"ח לענין גוסס בידי אדם וביד"ש ובמ"ש התוס' שם ודו"ק היטב. אחר כמה שנים מצאתי דבר נפלא בתוס' מנחות דף נ"ב ד"ה ואין שהקשו ת"ל דאפר הקדש מותר וכתבו דשאני הכא דכל מצותה לשריפה עומד הנה הורו לנו דבר חדש דע"כ לא שייך דבר שנעשה מצותו רק בדבר שהמצוה הוא קודם שנשרף ורק שצריך לשרוף כגון ערלה וכ"כ וכדומה א"כ העיקר אינו עומדת לשריפה אבל דבר שמתחלתו אינה עומדת רק לשריפה לא שייך לומר דנעשה מצותה ולפ"ז מצות סקילת השור שעיקרו אינו רק הסקילה ואיך שייך דנעשה מצותה ולפ"ז גם לענין חמץ בשריפה ל"ש שנעשית מצותו דהא עיקר המצוה אינו רק בשריפה ומקודם שצריך לשרפו אין עליו שם מצוה כלל ואיך שייך לומר דנעשית מצותו אך יש לחלק דשם באפר פרה עיקר המצוה הוא האפר וכעין דאמרו דלא שייך כתותי מכתת שיעורא דכל כמה דמכתת עדיף טפי וה"ה בזה עיקרו עומד שתשרף הפרה ותהי' אפר משא"כ בשאר דברים דכל ששרף א"צ עוד לקיום המצוה עוד אמנם לפמ"ש התוס' עוד שם לחלק דשם אכתי לא אתעביד המצוה ולפ"ז כיון דמצות ביעור חמץ בשריפה הוא דוקא בזמן ביעורו ושיטת רש"י הוא דדוקא בשש אבל לאחר שש השבתתו בכל דבר והתוס' פירשו דשעת ביעורו היינו בשש ושלא בשעת ביעורו הוא אחר שש שרוב העולם מבערין בשש ולפ"ז קודם דאתעביד המצוה דהיינו אם מבערו בשש כיון דמן התורה א"צ לבערו ורק חכמים הצריכו לבערו וא"כ עוד לא נעשה המצוה ולא שייך שנעשה מצותו אבל הרמב"ם כתב להיפך כמ"ש לעיל וצ"ע בכ"ז: