שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן פ״ז (ט׳)

והנה בשנת תרט"ז בשבת ר"ח מרחשון פ' נח הראה לי הרב החריף מו"ה מאיר ברא"ם נ"י מה שהאריכו הטורי אבן בא"מ בחגיגה ובקצה"ח סי' ת"י ס"ק ד' דבמקום דהוה קלב"מ אי תפסו היורשין לאחר מיתה לא מפקינן מיניהו וכ"כ הג"א פ' שור שנגח בהדיא וז"ל ראובן שהרג את שמעון אעפ"י שחייב מיתה משלם דמים ליורשים בבא לצי"ש אי נמי אתפסו יורשין לא מפקינן מיניהו וע"ז הקשה דאיך שייך תפיסת היורשין בדבר שלא הי' מגיע לאביהם בד"א ולא יכול לתבע וא"כ לא עדיף מט"ה שאינו ממון להורישו לבניו וכן קנס שאינו מוריש לבניו וכן כאן מה שייך להוריש לבניו וגם אם תפסו יורשין כתפס אחר דמי דלא ירשו כלל שום זכות בזה שלא הי' לאביהם חיוב כלל ולכאורה היא תמוה גדולה ולאחר העיון אמרתי דבאמת קלב"מ אינו פטור רק דהתורה אמרה משום רשעה אחת אתה מחייבו והיינו דהב"ד לא יוכלו לחייב רק משום רשעה אחת אבל החיוב עליו לשלם והב"ד אין אומרים לו שהוא פטור רק שא"י לחייב ולכופו לשלם שהרי כבר חייבו אותו בשביל רשעה החמורה ונשאר עליו החיוב לצי"ש ובכה"ג שייך החיוב גם ליורשים שהרי אביהם אילו הי' תופס הי' שלו וא"כ גם הבנים שתפסו ירשו זכות אביהם וגם אחר אם הי' תופס בשביל אביהם נראה לפע"ד דעכ"פ לא מקרי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דבאמת זה יש עליו חיוב לצי"ש ואינו חב לו ומכ"ש אם היורשים תפסו שהוא שלהם ול"ד לקנס או ט"ה שאין להאב שום חיוב ממון אף לצי"ש כ"ז שלא הרשיעו הב"ד אבל כאן יש עליו חיוב רק שלא יכול לתבוע עפ"י דיינים וכמו פחות משו"פ שאינו ממון להוציאו בב"ד ומ"מ היורשים יורשים אותו ועיין ב"ק דף מ"ב דכופר אינו משתלם רק לאחר מיתה ועיין מלמ"ל פכ"א ממלוה ה"א לענין דמי קאן פאסי שגובים בדיניהם בהורגים לאיש ופלפלו שם אם שייך לבע"ח משום דהוה ראוי ושייך ליורשים והאריך שם בשם כמה פוסקים דהו"ל ראוי אבל היורשים גובין והרי קאן פאסי ודאי לא זכה האב בחיים חיותו שהרי לא ניתן רק בשביל ההרוג ואין זכי' למת כמ"ש הרשב"א והובא בש"ע חו"מ סי' ר"י וא"כ במה זכו יורשיו ואף שבדיניהם נותנין ליורשים הוה עפ"י דינינו כמו שנתנו להיורשים מתנה לאחר מיתת האב וא"כ פשיטא דהב"ח לא זכה בזה וע"כ כיון דיש להאב חיוב לאחר מותו רק דאינו כאן לגבות ובזה היורשים שלו באים מכחו לגבות וס"ד דשייך לבע"ח שלו וא"כ ראי' לזה שאם תפסו דלא מפקינן מיניהו שהרי זה הי' החיוב בעודו בחיים חיותו ועיין גיטין דף מ"ג ראוי ליטול ואין לו וברש"י שם ותמצא דבכה"ג שייך החיוב להאב והיורשים זכו בו ודו"ק היטב ועיין שו"ת מוהר"ם סי' ק"א. והנה בשנתרח"י אור ליום ג' בראשית למדתי בריש החובל וק"ל בהא דאמרו האי מכדי רשעתו נפקא ומה קושיא דה"א דכופר חייב לצי"ש אף דקלב"מ ולכך קמ"ל קרא דלא תקחו כופר לנפש רוצח דאף לצי"ש פטור וצ"ע ועיין תוס' שם דף פ"ד ד"ה אלא ובמהרש"א שם. והנה במ"ש היש"ש והובא בש"ך חו"מ סי' כ"ח לענין קלב"מ דבמקום דעבדינן חומרא אינו חייב לצי"ש ואי תפס מפקינן מיניה ואם לא עבדינן החומרא אי תפס לא מפקינן מיניה והקצה"ח האריך שם דמנ"ל לחלק כן והנתיבות המשפט שם רצה לומר דאפילו בדעבד החומרא לא מפקינן מיניה ולפע"ד נראה דיפה כתב הקצה"ח והחילוק הוא ע"פ מה שמצאתי דבר נפלא בש"ך חו"מ סי' פ"ח ס"ק ל"ו דהיכא דחייב לצי"ש מצד הדין רק דב"ד לא מפקינן מיניה אבל הוא יודע בעצמו שחייב אז הוא רשע וחייב לצי"ש אבל במקום דאינו מחויב מצד הדין הלצי"ש אינו רק מידת חסידות ע"ש ולפ"ז זהו ההבדל שבין קלב"מ דעושין החומרא לבין אין עושין החומרא דאם עושין החומרא אז הי' לו כפרה עכ"פ ואינו רק מדת חסידות הך לצי"ש ואם תפס מפקינן מיניה אבל במקום דלא עושין החומרא שזה מקרי רשע וחייב מצד הדין לשלם רק דהב"ד לא יכולין להפקיעו שוב אי תפס לא מפקינן מיניה: