שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן פ״ו (ו׳)

והנה בש"ס שם מסיק דבנים לעלמא פסול משום דהי' לו למכתב ובן על אבות מאי ובנים אפילו בנים לעלמא ולפע"ד נראה דבר חדש בזה דהנה הרמב"ם כתב פי"ג מעדות ה"א דקרובי האם אינו רק מדרבנן והוא תמוה כאשר כל הקדמונים אחזו שער ועש"ך סי' ל"ג שהאריך לתמוה ע"ז וכתב שכל הקדמונים חלקו בזה ובאמת שגוף הדבר הוא תימה דהרי גם קרובי האב אינו מפורש בתורה והאריך הכ"מ דמצד הסברא נראה שפסולים אבל קרובי האם פשטת הכתוב מורה שהוא מדרבנן דבקרא כתיב אבות ע"ש והנה כיון שבאמת חידוש הוא לפע"ד למעט בחידוש עדיף ולפע"ד דוקא שהקרובים יעידו לקרוביהם זה כשר בקרובי אם דלא יומתו אבות על בנים בעדות בנים אבות כתיב ומשמע דוקא קרובים מצד אב ולא מצד אם אבל מה דבנים לעלמא זה לא נלמד רק מקרא דובנים א"כ אפילו קרובים מצד האם נמי פסולים וא"ל דכלפי לייא דהשתא קרובים לקרוביהם אמרת דכשר במצד אם מכ"ש קרובים לעלמא דז"א דהא קרובים הם גזה"כ ואפילו משה ואהרן פסולים וגם לחוב פסולים וא"כ אין לך לתת בהם טעם וכעין זה כתב הה"מ בפ"א מאישות ה"ד לענין עריות שאינו רק גזה"כ ע"ש וה"ה בזה ועיין ברמב"ם פי"ג שם תמצא שלא הזכיר דקרובי אם כשרים רק אם העידו זה לזה כמו שהזכיר בפסולי קרובי אב אבל בבנים לעלמא לא הזכיר כלל זאת ובזה י"ל דאף קרובי אם פסולים. ואם חומה הוא נבנה עליה טירת כסף בהא דאמרו ביבמות דף כ"ב דר"נ אמר אחין מן האב גרים מעידין לכתחלה ומן האם לכתחלה לא יעידו ואם העידו כשר ואמימר אמר דאפילו מן האם כשר ופריך מ"ש מעריות ומשני עדות לב"ד מסור והקשה אותי הרב החריף מו"ה מרדכי מיזיש נ"י דמה קושיא דהא עיקר הגזירה דלמא אתו לאחלופי בישראל וא"כ בשלמא עריות אם אתו לאחלופי בישראל יהי' איסור תורה אבל בעדות דקרובי אם פסולין רק מדרבנן להרמב"ם לכך לא גזרו ולפמ"ש א"ש דזה דוקא אם הקרובים מעידים לקרוביהם אבל אם הם קרובים זה לזה להעיד לעלמא זה פסול מה"ת גם להרמב"ם אף קרובי אם כנלפע"ד לחומר הנושא אבל באמת אי אפשר לומר כן דמלבד דלא נזכר כלל החילוק ומצד הסברא אפכא מסתברא אף גם דבאבות ובנים זה ודאי אינו מפורש כלל ובודאי מהראוי שלא יהי' רק דרבנן אמנם אחר העיון י"ל ע"ד זה וכעין חדתא קאמינא דבאמת גוף דברי רבינו דמה דלא נלמד רק באם אינו ענין לא הוה ד"ת זה תמוה מאד דמנ"ל זאת לרבינו וגם קשה קושית הכ"מ דהא גם בקרובי האב לזכות לא נלמד רק באא"ע אמנם נראה דסברת רבינו הוא כך דבאמת קרובים גזה"כ הוא ואפילו משה ואהרן וכדאמרו בב"ב דף קנ"ט ובכמה מקומות ולפ"ז ס"ל לרבינו דאם איתא דנפסל מה"ת קרובי אם הי' לו לכתוב בקרובי אם ואנא ידענא קרובי אב מכח כ"ש ומדכתיב באב מכלל דקרובי אם באמת כשרים וכל היכא דנוכל למעט בחידוש עדיף אבל לענין קרובי האב הנה מצד הסברא הי' יותר ראוי שיפסלו לזכות מלחוב וגם בד"מ יותר ראוי למפסלו מבד"נ דפשיטא דלא חיישינן מצד הסברא שיעיד שקר כדי שיקטול חבירו כמ"ש הכ"מ ולפ"ז שפיר מרבינן מאם אינו ענין די"ל דהא דכתבה התורה בד"נ ולחובה משום דזה ממילא נשמע דלזכות גברא לא כ"ש וא"כ ממילא לא שייך לומר דחידוש הוא שחדשה תורה דז"א דאדרבא מה"ת להגדיל החידוש כ"כ דבד"נ לחובה לא יהי' נאמן ובד"מ ולזכות יהי' נאמן וע"כ אמרינן דהוה כמפורש בקרא ול"ש באם אינו ענין די"ל דהוה כמו שכתוב בפירוש דכיון שכתוב בד"נ ולחובה לא כ"ש בד"מ ולזכות וכעין זה כתב הכ"מ בעצמו אלא שאני ביארתי הדברים הדק היטב בטוב טעם ת"ל. ומעתה נראה לפע"ד דזה כשמעידים לקרוביהם אבל בנים לעלמא מה"ת לפלוגי בין קרובי אם לקרובי אב דא"ל דאם איתא הי' לו לכתוב בקרובי אם ומיני' ניליף לקרובי האב מכח כ"ש דהא באמת כתוב סתם ובנים ובין אב ובין אם במשמע וא"כ באמת שניהם פסולים ודו"ק היטב כי הוא ענין חדש ושפיר פריך מ"ש מעריות דשם משמע שמעידין הקרובים לעלמא ופסולים מה"ת וע"ז משני דכקטן שנולד דמי וא"כ שוב כיון שאינם בדין קרובים ולכך אפילו לקרוביהם מעידים דה"א דלקרוביהם יהי' פסולים יותר להעיד מלעלמא ומכ"ש בלזכות דודאי יותר מסתבר דקרובים לעלמא יתכשרו יותר דמה"ת שיעידו שקר לזכות לאחר משא"כ אם מעידים לקרוביהם לכך נקט הרמב"ם דבנים קרובים מעידים זה לזה ונתן טעם דכקטן שנולד דמי ואין להם קורבא וכמו דמסקינן ביבמות שם. ובפשיטות יש לי לומר בישוב הקושיא דהכי מקשה הש"ס מ"ש מעריות דהחמירו חז"ל דיוציא ובעדות הכשירו אף לכתחלה דניהו דקרובי אם אינם רק מדרבנן אבל מ"מ לכתחלה למה לא פסלו חז"ל דלמא אתו לאחלופי ואף דבאמת אינו רק דרבנן מ"מ הא אף ספק דרבנן אין עושין לכתחלה ולמה לא חשו כאן ואדרבא בזה מיושב מה שלא הקשו הש"ס לר"נ דלמה בעדות כשר בדיעבד ובעריות פסול ויוציא ולפמ"ש א"ש דזה ידע הש"ס דקרובי אם אינו רק דרבנן אבל על אמימר דמכשיר לכתחלה שפיר מקשה ודו"ק. ובמ"ש למעלה יתישב מה דאמר הש"ס אשכחן לחובה לזכות מנ"ל והיא תימה דהשתא לחובה פסול לזכות לא כ"ש ולפמ"ש יש לומר דזה באמת תירוצו דש"ס דיליף באם אינו ענין והיינו דלאחר דמרבי קרובי אם דאינו רק מדרבנן משום דהוא באם אינו ענין ע"ז שפיר מקשה דא"כ לזכות מנ"ל הא אינו מפורש בכתוב וע"ז אמר דכתיב יומתו יומתו באם אינו ענין כמ"ש די"ל דקרא לרבותא נקט לחובה מכ"ש לזכות משא"כ שם דנקט אבות אבות תרי זימני א"כ כתיב אבות בפסוק רק דנפיק מאם אינו ענין וזה לא הוה רק מדבריהם אבל בחוב וזכות כיון דכתיב יומתו מכ"ש לזכות וז"ב: