שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן פ״ד (י״ט)

ובזה מיושב היטב הא דאמר אביי ונתרי בהו תכ"ד ופירש"י דתכ"ד כדיבור דמי ויכולים לחזור ותמה בספר שערי משפט בחו"מ סי' כ"ט ס"ק ד' דהרי הריטב"א הובא בבדק הבית שם כתב בהך דא"ל אנא רמאה הוא וחזרו בהם ואמרי דש"מ דלא מייתי חובתא לנפשי' והקשה הריטב"א שם דלמא ש"ה דחזרו תכ"ד וכתב דה"מ שיכול לחזור תכ"ד דוקא שחזר מעצמו אבל כאן חזר מחמת בעתותא של זה דשאל להם אנא רמאי הוא ול"מ חזרה ע"ש ולפ"ז כאן דחזרו בהו מחמת התראה של העדים ל"מ חזרה אף תכ"ד די"ל מחמת אימת התראה חזרו ולפמ"ש א"ש דבאמת בעי שיתיר עצמו למיתה ורק דכאן לא שייך זאת דהתורה חייבם מכאשר זמם והם זממו לעשות רע אף שיוכל להיות שאמת הגידו מ"מ נאמנים האחרונים ולפ"ז כל שעדיין יכולים לחזור א"כ לא נגמר עדן אשר זממו דהי' יכולים לחזור שוב יוכלו לחזור דעכ"פ לא התירו עצמם למיתה ולא עשו עדן ולא גמרו אשר זממו וז"ב. ובזה מיושב קושית ההפלאה שהקשה בהא דאמרו נתרי בהו לבסוף מה דהוה הוה והיינו שאינם יכולים לחזור בהו עוד וע"ז הקשה דאם נימא דבעי התראה א"כ כ"ז שלא התרו עדן לא נגמר העדות דהו"ל עדות שאילה"ז וא"כ שוב יוכל לחזור דעדן לא נגמר העדות ולפמ"ש א"ש דכל שאינם יכולים לחזור לולא דבעי התראה א"כ כאן באמת לא שייך התראה דכל ענין התראה ומה שצריך להתיר עצמו למיתה הוא הכל שלא יאמר ברי לי שהיה כך וכאן בעדים כל דא"י לחזור מפאת עצמותו של עדות שוב לא שייך התראה כלל וכבר עברו ונענשו. ובזה נראה לפע"ד הא דאמרו נתרי בהו מעיקרא אמרי אשתליין והדבר תמוה דמה זו סברא לומר אשתליין והרי בנשבע כתב הרשב"א דלא יוכל לטעון שכחתי ומכ"ש בהתרו בו עדים ורב התימא הוא שהרשב"א עצמו הביא מזה ראיה דלא יוכל לטעון אשתלי כשנשבע והוא תימה דמביא ראיה לסתור ועיין בקצה"ח סי' ח' שהרחיב בזה הדיבור ולפמ"ש י"ל דכל דבעי שיתיר עצמו למיתה ורק בעדים גזה"כ כאשר זמם א"כ זהו כשמתרה בהו אחר שנתקיים כאשר זמם אבל כשמתרה קודם שוב יוכל לומר אשתליין ההתראה ולא התירו עצמם למיתה וא"ל דבאמת חייבים אף שלא התירו א"כ למה צריך ההתראה כלל ומה טיבו של התראה אם לא יתירו עצמם למיתה וא"ל דכאן נתחייב מכאשר זמם דהא באמת אין העדים חייבים כשהי' שוגגים וכמ"ש הראב"ד פ"כ מעדות ועכ"מ שם וא"כ יוכלו לטעון אשתליין ועדן יכולים לחזור דהא התרו בהו מעיקרא וכמ"ש ולפ"ז שפיר מייתי ראיה הרשב"א מזה דלא שייך אשתלי דבאמת לפי המסקנא דא"צ התראה א"כ יקשה לימא שלא ידענו איסור עדות שקר וע"כ דכל שכבר העידו אין סברא כלל לומר אשתלי וכל של"צ התראה לא יוכלו להתנצל ולומר שכחנו וכעין זה כתב הקצה"ח שם לפי דרכו איהו בדידי' ואנן בדידן הן אמת דגוף הענין דל"צ התראה בעדים זוממין והרי לא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד ואף חבר צריך התראה דלא קי"ל כריב"י וצריך שיתיר עצמו למיתה וכבר האריך בזה בקצה"ח ולפע"ד נראה דהרי הסברא הוא דהנה כבר נודע מ"ש השיטה מקובצת בב"מ דף ז' גבי עשירי ספק דכל דצריך דבר ברור אף רוב לא נקרא דבר ברור וספק הוא והתורה התירה ולפ"ז נ"ל דענין התראה הוא ג"כ כן כיון דניתנה להבחין בין שוגג למזיד וצריך שיתיר עצמו למיתה אף דמסתמא כששומע התראה הוא מסתמא יודע שכשיעבור יתחייב מיתה מ"מ לא סגי בזה עד שיבטא בשפתיו והיינו דהתורה לא חייבו מיתה עד שיהי' דבר ברור וא"כ שוב ל"מ אף שהוא ת"ח ויודע האיסור דניהו דעפ"י רוב בודאי ידע מ"מ התורה רצתה שיהי' דבר ודאי לא ספק וזה מדוקדק בלשון הרמב"ם פי"ב מסנהדרין אחד ת"ח ואחד ע"ה צריך התראה שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד וכו' ואפילו אומר יודע אני פטור עד שיתיר עצמו למיתה המעיין יראה שכיון למ"ש ולפ"ז בעדים זוממין דל"ש שיתיר עצמו למיתה שוב ל"צ התראה ומעתה לכך ל"ש אשתלי בעדים אבל להס"ד דבעי התראה שוב שייך אשתלי ובזה יש לי מקום לפלפל בכל מה שהאריך הקצה"ח שם אלא שאכ"מ להאריך ועכ"פ גוף הסוגיא מבואר כמ"ש. ובגוף הקושיא על הריטב"א דלמא מחמת אימה חזרו לפע"ד ל"ק דבשלמא שם אנו חוששין שמא באמת כוונו שהוא רמאי רק שמחמת אימתו חזרו שפיר ל"מ חזרה אבל כאן אם האמת אתם ל"ש אימה כלל וכל שהעידו אמת לא יענשו ואדרבא מצוה קעבדו א"כ כל שחזרו בהו מפני אימת העונש הרי מוכח ששקר דברו ובזדון דברו והא דאמרו נתרו בהו בשעת מעשה פרשי ולא מסהדי היינו שלא יעידו כלל מחמת אימה דלמא יזימו אותם בשקרו ולא נדע כלל אבל אם יחזרו מחמת התראה בזה ל"ח ויכולין לחזור ודו"ק. ובגוף הקושיא שהקשיתי דבעינן שיתיר עצמו למיתה לכאורה רציתי לומר דמזה ראיה למ"ש בחוט השני ובתומים סי' ל"ח דבמלקות ל"צ שיתיר עצמו למלקות ורק במיתה וא"כ כאן לענין מלקות וממון שפיר אמרו דלאו בני התראה אבל אי הי' יכול להתרות הי' מתרין בהם: