שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן פ״ד (י״ח)

והנה כבוד אבי מורי הרב הגאון השיב לי בטעמו של הרמב"ם דשליח לקבלה א"י לעשות הקטנה שהקשיתי מזה דאין מעידין על הקטן ואמר הוא דבאמת יש לומר דטעם הרמב"ם דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד וקטן כשלא בפניו דמי ולפ"ז לכאורה כל דא"א לקבל בפני בע"ד יכול לקבל שלא בפני' א"כ בקטנה א"א לקבל בפניה אבל ז"א דמי יכריח לעשות ש"ק הא אפשר בשליח להולכה ולפ"ז בעדים שראו שזינתה שא"א באופן אחר להעיד עליה שפיר מעידין עליה ובזה רצה ליישב הקושיא שלו דלכך א"א להם להעיד שזינתה בקטנותה דבאמת כל שזינתה בגדלותה רק דאי לאסרה על בעלה סגי בהעידו בקטנותה הא באמת אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד רק דכל שא"א בע"א מקבלין אבל טוב להם שיעידו שזינתה בגדלותה ודו"ק היטב עכ"ד ובאמת שדברי פח"ח אבל גוף הדבר שכתב דלכך א"י לעשות שליח קבלה ואין מעידין על הקטן משום דהוה כשלא בפני בע"ד הנה לפע"ד זה לא שייך רק בענין תביעה וחיוב ופטור אבל לעשות שליח שיקבל איזה דבר למה לא יהי' מעידין עלי' והדבר דומה למה דמבואר בש"ע סכ"ח דלפטור מקבלין אף שלא בפני בע"ד ומכ"ש כאן דאף לפמ"ש הש"ך בשם המהרי"ט זה שייך באם יש כאן פטור וחיוב אבל קבלת גט דתלוי בבעל ויכול לגרשה בע"כ א"כ מה בכך דהיא שלא בפניה והא יכול לגרשה אף שלא בפניה והעדות הוא רק דאם יתן הבעל הגט יהי' שליח קבלה. עוד ישוב לקושית אבי מורי הרב הגאון נ"י וביאור על דברי רבינו במ"ש דאין מעידין על הקטן כתבתי בתשובה בענין קטנה ונערה אם מקבלין גט שלהם בעוד אביה חי דרוש משם ותמצא ברור. והנה יש לי להסתפק לשטת הסוברים דפיתוי קטנה אונס הוא היאך הדין אם מותרת לבועל דאף דבאנוסה מותרת לבעל כמ"ש בב"ש סי' י"א ובמלמ"ל פ"ב מסוטה מ"מ בפיתוי קטנה דבאמת רצון הוא רק דהרצון מחשב לאונס וזה לגבי בעלה דעכ"פ לא מעלה בבעלה אבל לגבי הבועל מהראוי שתאסר ובהיותי מעיין בזה נתעוררתי בהא דקאמר בכתובות דף ט' וכ"ת במעשה שהיה מפני מה לא אסרוה ומשני דאונס הי' וקשה הא שם לא היתה אנוסה ובמקרא לא מצינו כלל שהיתה אנוסה ואדרבא משמע דנתרצית ובעיר ובבית המלך דוד פשיטא דהי' לה מצילין וא"ל דאימת המלך עליה שלא יהרגנה דמלבד שחלילה לאדונינו דוד ע"ה מבא בדמים ולהרוג אותה והיא לא חטאה לו ואף אם נימא דהי' כח בידו להרגה ונקראת מורד במלכות אפ"ה נאסרה לבעלה ואף דבב"ש סי' כ' ובח"מ שם כתבו דכל דהאשה אינה חייבת למסור עצמה אינה נאסרת היינו במקום דאינה חייבת למסור עצמה אבל ע"ז אנו דנין דלמה לא נתחייבה למסור עצמה ולמ"ש לשיטת הפוסקים דגם באשה אמרינן תהרג ואל תעבור דמחייבת אלא אף להרז"ה ודעימי' היינו דוקא כמו אסתר שהיתה עושה בשביל הצלת נפשות מישראל והוא עשה להנאת עצמו אבל כאן שהיתה אשת איש מחויבת למסור נפשה ונאסרת ובפרט לשיטת הפוסקים גבי שבוית מלכות דכל שחושבת שתנשא לו ודאי מתרצית לו וכאן סופו הוכיח על תחלתו דנשאה אח"כ שבודאי נתרצית לו ועיין כתובות דף נ"א ע"ב ובשיטה מקובצת מה שחלקו בין שבויי מלכות לשבוי בן נצר וגם לאבוה דשמואל דחייש שמא סופה ברצון וכתבו התוס' דשאני אסתר דצדיקת גמורה היתה א"כ על בת שבע יש לחוש שמא נתרצית כמו שנראה מפשט הכתובים ומאד נתקשיתי בזה ולא מצאתי מענה אך נראה דכיון דהיא היתה קטנה כמו שנראה בש"ס סנהדרין דף ס"ט ע"ש דחשיב שהולידה בת שמונה ועיין בהקדמת הפני יהושיע וא"כ היתה פיתוי קטנה אונס וקטנה אינה מחוייבת למסור עצמה ואינה נאסרת וז"ב ומעתה מוכח דאף בפיתוי קטנה אינה נאסרת לבועל ובזה י"ל הא דמשני ואבע"א דגט כריתות כותב לאשתו הוא משום דלא סגי ליה בהך שינויא דאונס הוה דס"ל לאבע"א דפיתוי קטנה הוה פיתוי ונאסרת וא"כ לכך הוצרך לחדש דהי' ע"י גט ובזה י"ל מה שהקשה הפ"י בהקדמתו לסדר נשים דהיאך קבלה גט בקטנותה ולפמ"ש י"ל דבאמת הני תרי לישני נחלקו במחלוקת הפוסקים אי קטנה מצי אביה לקבל גיטה ודו"ק היטב. ומה שהקשה הפני יהושיע בהקדמתו לסדר נשים דא"כ היאך שייך באורי' שנתן גט לאשתו הא היתה קטנה ואין יכולה לקבל לא היא ולא אביה ע"ש דקחשיב שהיתה עכ"פ שלשה חדשים חסירה לשני גדלותה הנה בילדותי הארכתי בזה ע"ד הפלפול אבל בפשיטות כתבתי שהמעיין ברש"י בשבת דף נ"ו ד"ה שבקש ימצא שהיה דרכם לשלוח מן המלחמה גט וא"כ יש לומר דאח"כ כשנשתהה בדרך היתה מגעת לשני גדלותה והי' יכולה לקבל גיטה ע"י אביה או בעצמה ועיין במהרש"א בח"א דנדחק דלמה פירש"י כן ולפמ"ש א"ש דנתכוין לישב הקושיא הנ"ל ודו"ק. והנה בדברי הפ"י הנ"ל מ"ש בטעם דבעי שיתיר עצמו למיתה דאל"כ יכול לטעון ברי נגד החזקה ולגבי נפשו אדם נאמן נגד חזקה ורובא נתיישב לי מה דהוה קשה לי טובא בהא דאמרו בכתובות דף ל"ג דעדים זוממין ממונא משלמי ולא לקו משום דלאו בני התראה נינהו ומפרש שם דניתרי בהו אימת נתרי בהו מעיקרא אמרי אשתליין נתרו בהו בשעת מעשה פרשי ולא מסהדי נתרי בהו אח"כ מה דהוה הוה וקשה טובא הא ל"ש כלל התראה דהא בעינן שיתיר עצמו למיתה וא"כ כשיאמרו העדים ידענו שהמעיד שקר נתחייב מיתה או מלקות ואעפ"כ אני רוצה להעיד שקר הרי הודה שמעיד שקר ואינו עדות כלל וא"כ היאך משכחת לה התראה כלל והיא קושיא עצומה כמדומה לי שראיתי בימי חורפי קושיא זו לאחד מהאחרונים חכמי זמנינו ולא נודע לי למי מקדושים ולפמ"ש הפ"י בטעמו של דבר דיכול לטעון ברי נגד חזקה ורובא ולפ"ז נגד העדים אחרונים דהתורה הימנם לגבי ראשונים ל"ש ברי דהא באמת הוה תרי נגד תרי ואפ"ה גזה"כ שהאחרונים נאמנים וא"כ ל"ש ברי וא"צ שיתירו עצמם כלל וגם לפמ"ש למעלה כל דהתורה חייבם בשביל שזממו להרוג או מלקות וכדומה וא"כ הרי באמת חידוש הוא דמה חזי דציית להני ציית להני ואפ"ה הם מחויבים כאשר זמם וא"כ מה מועיל טענת ברי שלהם הא מ"מ זממו לעשות רע לחברו ומחוייבים לשלם והתורה האמינה לאחרונים אף שיוכל להיות שאמרו אמת וא"כ נתחייבו מכאשר זמם וז"ב כשמש: