שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן פ״ד (ט״ז)

שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.

ובגוף דברי הרמב"ם דס"ל דקטנה שזינתה ברצונה נאסרת אף דאמרו פיתוי קטנה אונס הוא נראה לפע"ד דהדבר תלוי בהא דאמר אבוה דשמואל דאשת ישראל שנאנסה ובסוף נתרצית דאסורה ורבא ס"ל דמותרת מטעם דירצה אלבשה וביאר הרמב"ם בפ"א מא"ב שמשהתחילה לבעול באונס אין בידה שלא תרצה שיצר האדם וטבעו כופה אותה לרצות ע"ש וכ"כ בכ"מ פ"ק מסנהדרין ולא הזכיר דברי רבינו ולפ"ז נראה לפע"ד דבאמת הקטנה אף שאין לה דיעה שלימה מ"מ דעתא קלישתא יש בה וא"כ ס"ל להפוסקים דכיון שדרכו של קטן להיות נפתה לאחרים וא"כ זהו מקרי אונס אף שהי' ברצון א"כ ניהו דאח"כ תתרצה באמת זה בא מפאת היצר שאין בידה שלא תתרצה והרמב"ם ס"ל דזה אם ידענו שבתחלתה הי' עכ"פ בלי רצונה אבל קטנה שזינתה ברצונה יש לחוש שמא תחלתה הי' ברצונה וע"ז ל"ש אונס ועכ"פ יהי' איך שיהי' זה ודאי דחרשת ושוטית כקטנה הוה ולדעת הפוסקים דזה מקרי אונס גם בחרשת ושוטה אנוסה הוה וכ"כ המלמ"ל פי"א מאישות שם וגם בכנסת יחזקאל סי' ע"ח נסתפק בזה הארכתי בזה להוציא מלב ספר שו"ת מקום שמואל סי' כ"ה שהאריך למעניתו דשוטית יש לה תאוה והביא מכמה מקומות וא"כ אף שהיא שוטית מ"מ יש לה רצון לזנות וגם האריך שם עפ"י חקירה והביא דברי הרב המורה פל"ג לשלישי שמיעוט הנאת הגוף מרחיצה וההליכה במדבר יולידו גבורה והפכם יולידו רך הלבב ומזה הוליד המחבר שממיעוט הנאת בעלי משוגעים והילוכם קרוע ובלה מזה מולידים הגבורה וא"כ מה שנתעוררה לתאוות המשגל ע"כ כי רוח עועים התעה אותה ונשתפו בעת ההוא ע"ש שהאריך ובאמת שזה המחבר כן דרכו לחלוק על גדולי הפוסקים בדברים שאין בהם ממש ונדמה לו אחרי המחילה שאין לו אלא מקומו ושעתו וכל מה ששפטו עיני שכלו חשב לאמת וגם הוא כתב שראה בספר אחד ששוטית דמיא לקטנה ולא הודיענו בשם וכמדומה שכיון לשו"ת כנסת יחזקאל הנ"ל אבל לפע"ד נראה ברור דניהו שהיא בעלת תאווה היינו כבעלי החיים שאינם מדברים כסוס כפרד שאוהב הזימה אבל לא במרד ובמעל וא"כ מקרי אנוסה ואף אם נימא דאח"כ נשתפית מ"מ כיון שבאמת כל בעלי משוגע שונאי ההנאה והם משוללי ההרגש התאוה וכמ"ש בעצמו וא"כ אף שנתרצית אח"כ כבר אמרו דיצרה אלבשה וע"כ מותרת היא לדעת הפוסקים דפיתוי קטנה אונס הוא וכמ"ש ודו"ק:
נחלת הכלל · Lemberg, 1865-1890

על התשובה הזאת

זהו מקור הלכתי מתוך שואל ומשיב מהדורא תנינא, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.