שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן ע״ט (ז׳)

והנה בהא דמבואר סי' ש"מ ס"ג בהג"ה דאם לא הרגיש עייפות בדרך הו"ל מחושואיל"מ דלמא לא מחמת מלאכה מתה והב"י תמה בזה דאטו משום שמא נחייבו והש"ך כתב דלק"מ דבשומרין הו"ל א"י אם פרעתיך ומחושואיל"מ ע"ש ובקצה"ח שם האריך הרחיב הדיבור בזה ולפע"ד הי' נראה דבאמת תלוי בזה אם חייב משעת משיכה באונסין או משעת אונסין דמ"ש הש"ך בסי' רצ"א ובסי' ש"מ דאף למ"ד משעת אונסין מ"מ הוה מחושואיל"מ דהא עכ"פ מחויב להחזיר הפרה וא"י להחזיר דא"י שוב הו"ל א"י אם פרעתיך דחייב לפע"ד לפמ"ש הט"ז בסי' ע"ה דהא דא"י אם פרעתיך דחייב הוא משום דאיכא עליו חזקת חיוב וא"כ כאן דלא נתחייבו הנכסים לא מקרי חיוב וכבר ביאר המהרי"ט חחו"מ סי' פ"ז דכל חיוב שאין בו אחריות נכסים לא שמי' חיוב ועיין בקצה"ח סי' ר"ג שהאריך בזה ולפ"ז עיקר החיוב הוא מתחיל בעת שנאבד ואינו בעין הו"ל חיוב נכסים אבל כ"ז שהוא בעין ל"ש חיוב דגוף החפץ אינו שלו וברשותא דמרא ולא מקרי א"י אם פרעתיך דעד שעת אונסין לא מקרי עדיין חיוב בפועל כ"א חיוב בכח כשיקרה אונס ויהי' עליו חיוב נכסים ודו"ק. מיהו גוף הדבר שהחליט התה"ד סי' של"ג דל"ש שבועה בא"י לא ידעתי דבאמת שייך בא"י שבועה כל שא"צ לידע כמ"ש הש"ך בחו"מ סי' ע"ה ס"ק ע"ה ואף לפמ"ש הש"ך שם ס"ק ג' דלא חייב שבועה בא"י היינו שפטור לגמרי וגם זה בהלואה ולא בשומרין וא"כ למה לא יוכל לשבע שא"י וצ"ל דכל שאומר א"י הוה פשיעותא וחייב לשלם כדאמרו בב"מ דף מ"ב וכן קי"ל בטוש"ע חו"מ סי' רצ"א ס"ז וע"ש בסמ"ע שהביא דברי התה"ד שם ע"ז אבל הסמ"ע מחלק בין כשמודה שנגנב אבל בא"י אם נגנב נשבע שא"י אם נגנב ע"ש ובש"ך שהסכים ג"כ לזה ולפ"ז כאן שבאמת מתה מחמת מלאכה ומסתמא מחמת מלאכה מתה רק שיוכל להיות שגם בלי המלאכה היתה מתה אבל מה שזה א"י זאת לאו פשיעותא מקרי דמה הי' לו לעשות הא הוא שאלה למלאכה. ובלא"ה נראה דבאמת כל ענין דמתה מחמת מלאכה דפטור כתב הרמב"ן דמשום פשיעת המשאיל נגעו בזה דלא הי' לו להשאיל זאת הפרה שידע שא"י לסבול משא כזה כמ"ש הב"י סי' ש"מ הובא בש"ך שם ס"ק ה' ולפ"ז כאן שמחמת מלאכה ודאי מתה רק דיוכל להיות שגם בלי מלאכה היתה ג"כ מתה א"כ מ"מ עכ"פ המשאיל פשע שמחמת מלאכה ודאי היתה מתה ועכ"פ מה פשע זה ונשבע שא"י ופטור ודו"ק היטב כנלפע"ד ועיין ב"מ צ"ו אדרבא שבורה ומתה עדיפא שכן חייב באונסי' וכו' אפ"ה שאלה עדיפא שכן חייב במזונותיה הנה מבואר דסתם גמרא ס"ל דבשעת שאלה לא נתחייב באונסין רק בשעת שבורה ומתה. אחר זמן רב מצאתי בשטמ"ק ב"מ צ"ז ע"ב גבי ש"מ מנה לי בידך וכו' שכתב בשם הרשב"א ראיה זו דאינו חייב באונסין רק משעה שנאנסו ושמחתי מאד ועיין ב"מ צ"ט דפריך אילימא לאונסין ע"ש מפרה דמשעת שאלה ומשמע דנתחייב משעת שאלה באונסין ומיהו אינו ראיה דשם הכוונה דתיכף משעה ששלחה אם נאנסה אף שלא עשה המלאכה עדיין נתחייב ואמאי בקורדם עד שיבקע בה וז"פ ועיין בריטב"א קידושין דף מ"ז דנתן טעם למה בעי דוקא בקע לר"ה ע"ש ומ"מ פריך הש"ס שפיר דזה דוקא לענין שיקנה הדבר דל"מ לחזור שפיר שייך לומר כיון דלא קנה גוף הדבר יכול לחזור עדן אבל לענין אונסין מהראוי לומר דמשעה ששאלה ויצא מרשות המשאיל יתחייב וז"פ. והנה בהך דבקע בו קנאו עיין בריטב"א בקידושין מ"ז דביאר משום דמשיכה צריך להיות בגוף הדבר שקונה וכאן הקרדום מחזיר והבקיע' א"י מגוף הקרדום ע"ש והנה ל"ד להא דאמרו בב"מ דף ט' משוך בהמה זו לקנות כלים שעליה דשם הכלים מושך ג"כ ע"י שמושך הבהמה וכן להיפך ג"כ א"א למפשט דשם הכלים והבהמה שתי ענינים נפרדים וכאן הביקוע בא מכח הקרדום עצמו וז"פ וגם שם בהך דמשוך בהמה וקני כלים הרבה פירושים יש בה ועיין בשיטה שם: