שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן ע״ט (ו׳)

ובזה יש לישב גם ראיית הרשב"א די"ל דבמלוה למ"ד לחזרה קאי גם הלוה יכול לחזור ולכך גם המלוה יכול לחזור אבל אם נתן הלוה שטר והתחייב עצמו לא יכול לחזור משעבודו דעבחז"ל א"כ גם המלוה א"י לחזור. ובזה י"ל דלשיטת הרי"ף דיכול לחזור קודם שהגיע ליד המלוה א"כ גם בשטר יכול לחזור א"כ גם המלוה לא נתחייב ודו"ק היטב כי קצרתי ועיין תומים סי' ע"ב ס"ק נ"ד באורך ואין הזמן מסכים לעיין בדברי'. ובמ"ש הכ"מ דהחיוב תלוי ועומד שאם תאנס יתחייב הן נסתר מחמתו דברי הקצה"ח סי' פ"ו ס"ק ד' וסי' פ"ז ס"ק א' דבכל שומר י"ל דהחיוב נמשך ועומד ושייך שעבודא דר"נ וגם הו"ל מודה במקצת. והנה דרך אגב ארשום מה שאמרתי בהא דנסתפקו התוס' ריש המפקיד באם אמר הריני משלם אם יוכל לחזור בו או לא והקשה אותי ב"א המופלג כמר אברהם שיחי' בהא דאמרו שם דשואל עד שישלם מ"ט כיון דכל הנאה שלו לא מקני לי' בדיבורו כפל וע"ז הקשה דאם א"י לחזור בו מה נ"מ בין שואל לשאר שומרין והנה בפשיטות אמרתי דמ"מ זה אינו גומר ומקנה כל שלא קבל התשלומין אמנם ע"ד פלפול השבתי דהנה הטעם דא"י לחזור בו אף דהוא רק דיבור בעלמא נלפע"ד דכיון דהתחיל החיוב משעת משיכה רק שאם נגנב או נאנס פטור כל שומר לפי חיוב שמירתו ש"ח מגניבה וש"ש מאונס אבל במה שנתחייב מצד השמירה זה כבר נתחייב וא"כ כל שלא נשבע ואמר לשלם שוב הוה עליו החיוב דמעיקרא ושפיר נתחייב מקודם אבל שואל דאינו חייב רק בשעה שנאנס א"כ שוב בודאי יכול לחזור בו ולכך לא מקנה עד שעה שמשלם ממש ויש לי להאריך בזה במה דאמרו שם לל"ק דר"פ הוה תיובתא ולל"ב תיובתא והרי ר"פ ס"ל דלא נתחייב עד שעת אונסין ואכ"מ להאריך וערש"י ותוס' שם: