שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן ע״ב (כ״א)

והנה בהא דאמרו אלא אי אמרת טעה בדבר משנה חוזר לימא לי' אלו הוה פרה קיימא דינך לאו דינא השתא נמי לאו כלום עבדת והיא תמוה דמה סברא היא זו דמ"ש ממראה דינר לשולחני דאף דאלו הוה קמן הדר מ"מ השתא דליתא קמן הוא חייב וע"כ כתבו התוס' דהסוגיא אזלא אליבא דרבנן אבל לר"מ חייב משום דד"ג ולפע"ד נראה דבר חדש דדוקא בפרה ס"ל להש"ס כן דשם ר"ט הורה בניטל האם דטריפה וכשאמרו לו שכשרה הוא הנה לאו על הפרה זו אנו דנין דר"ט הורה על כל בהמות שבעולם שאם ניטל האם מהם היא טריפה וכל שטעה בזה א"כ אנו דנין על כל הבהמות שבעולם וע"ז אנו דנין כיון דכל הבהמות שבעולם אם יארע כן זה הוה טעות בדבר משנה וחוזר ניהו דאותה הבהמה כבר נאכלה לכלבים אבל אנו דנין על כל הבהמות שבעולם ובזה הדר וגם על אותה הבהמה הדין חוזר אבל במראה דינר לשולחני דאין כל הדינרין שוים ואף שטעה בזה אבל בדינרין אחרים לא הוה הטעות ובזה שפיר כל דליתא בעינא אינו יכול לחזור וחייב משום דד"ג. ובזה מיושב היטב מה שהקשו התוס' מהך דמוקי בבכורות כגון שערבן עם פירותי' ומה בכך כל שהי' לפנינו ולא ערב הי' מצי לחזור ולפמ"ש א"ש דשם אין הטעות רק באותן הפירות וכל שכבר מעורב ל"ש לומר דאם הי' לפנינו הי' חוזר וכמ"ש. ובגוף הסברא דבד"מ יכול לחזור נלפע"ד עפמ"ש הרשב"א בתשובה הובא בב"י חו"מ סי' י"ח דלענין ג"ד בפני' לא שייך לגבי דיני ממונות דכל שמביא עדים יכול לסתור הדין ולפ"ז בטעה בדבר משנה דחוזר אימתי שיראו לו וא"כ לא נגמר הדין וכל שלא נגמר הדין ל"ש לומר דישלם מביתו דלאו דין הוא כלל וכל שלא נגמר הדין פשיטא דאינו חייב לשלם ויש להאריך בזה ולא נפניתי כעת וגם כי הוא מעין עמוק. והנה על דברת הראב"ד הנ"ל כעת אני תמה בהא דאמרו בב"מ דף ע"ז ולא יהא אלא בע"ח ובע"ח דינו בבינונית ומשני ר"א בר"א סתם מאן דזבין אדעא באלפא זוזי אוזולי מוזיל ומזבין לנכסי' והו"ל נזק ותנן הניזקין שמין להם בעידיות והרי שם לא הוה מזיק ממש רק גרמי וכמ"ש בשיטה בשם הראב"ד והרי שם עשה הנזק לעצמו ולמה יתחייב וגם על הרמב"ם קשה כיון דעיקר טעמו דל"ד לזרעוני גינה הוא בשביל ששם הוציא הוצאות כדי להרוויח כמ"ש הה"מ שם וא"כ גם כאן מסתמא כשמכר בזול כדי לקנות השדה הלז היה דעתו להרויח ולא שדי אינש זוזי בכדי ומה גם דאל"כ לא הי' נקרא מזיק וא"כ שוב למה יתחייב והיא קושיא נפלאה ואולי דע"כ לא פטור שם רק לשלם לו בשביל דד"ג אבל שם גוף הדבר צריך לשלם רק ההפרש שבין זיבורית לעדיות לזה אפשר דקנסוה שיתחייב בעדיות על דינא דגרמי ודו"ק. והנה ק"ל לשיטת הראב"ד הנ"ל מה קאמר הש"ס בב"ב דף צ"ב ע"ב אלא הא רשב"ג דתניא המוליך חטים ומה ראי' שם שפיר משלם היציאה שהרי האומן קלקל וגרם לו היזק משא"כ בזרעוני גינה הוא לעצמו גרם לו היזק והיא קושיא גדולה והנה לחלוקו של הה"מ על הרמב"ם הי' ק"ל מכאן ומצאתי בלח"מ שהרגיש בזה אבל על הראב"ד לא הרגיש אך נראה דהראב"ד יפרש דראי' הוא ממה דס"ל לרשב"ג דמשלם לו דמי בושתו ובושת אורחיו דזה ג"כ עשה לעצמו ואפ"ה משלם לו והנה דברי הלח"מ תמוהים בתירוצו דגם בדברי הרמב"ם עושה מצוה בסעודה ומכ"ש במעות שנתן לחזנים וכדומה אמנם העיקר הוא בכוונת הה"מ דכל שעושה כמנהג העיר ולא כיון לשום דבר להשתכר רק כמנהג העיר חייב אבל בשתו ובושת אורחיו הוא זימן אורחיו אבל זה לא ידע מזה ולמה ישלם לו וע"כ דס"ל דחייב ביציאה וזה סמך וכן הי' רשב"ג אומר מנהג גדול הי' שהמוכר סעודה לחברו משלם לו והיינו שזה בודאי חייב שהרי ידע שעשה כפי המנהג ודו"ק היטב: