שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן ע״ב (י״ז)

ובזה מיושב מה שהקשה שארי הגאון בנתיבות המשפט סי' שס"ג בתוקף בעבדו של חברו דאומר לו הש"ל והא אהדקי' באנדרונא ולפמ"ש היכא דלא אזקי' אז לגבי' הפסד ממון של רבו הוה כשורו וחמורו דלא חייב שבת וכמ"ש וע"ש מה שכתב הוא בזה ומהתימה שנראה קצת שהרגיש בסברא זו אבל לא ירד לעומק הדברים ועיין בב"ק דף פ"ו בפלוגתא דאביי ורבא ויש להאריך בזה ואכ"מ. ולפע"ד הי' נראה דמה דמותר לקחת שכר בטלה אף במצוה כמו בעדות ודיינים ומלמדים הוא לפע"ד מדין שבת שבאדם דהתורה חייבה שבת אף שלא במקום נזק כיון שהוא עכ"פ אהדקי' באנדרונא דהיינו שמוכרח לדון ולהורות וללמוד ולהעיד ועי"ז נתבטל מלימודו שוב מותר לקבל מה שנחסר ע"י השבת וזה לדעתי נלמד ממה שאמרה התורה רק שבתו יתן ורפא ירפא ודרשו חז"ל בב"ק פ' החובל דאסיא דמגן מגן שויא וצריך שירפאהו בשכר ואם כן הרי גם רופא אסור ליקח שכר חכמתו ורק שכר בטילה כמבואר ביו"ד סי' של"ו ס"ב ופשיטא דהתורה לא מיירי מרופא עכו"ם שאסור ישראל להתרפאות מהם כמבואר סי' קנ"ו וא"כ אמרה תורה ששבתו יתן ורפא ירפא ואם תרצה לפרש שרמזה תורה שגם להרופא לא יתן רק שבתו ורפא ירפא בודאי א"ש ועכ"פ לפע"ד השכר בטילה הוא בשביל זה כנלפע"ד דבר חדש. והנה במה שהבאתי הלא מראש מחלוקת הרמב"ם והראב"ד פ"ו מזכייה דלהראב"ד כל שעשה ההפסד בעצמו ל"ש גרמי צ"ע דברי הש"ע חו"מ סי' קכ"ו סט"ו ובאמת הש"ך הקשה שם ס"ק ס"ז דלא הוה רק גרמא והתומים כתב שם דהוה גרמי אבל לפמ"ש כאן להראב"ד פטור כיון שהניחה נתן מעצמו מה בכך שע"י גרמתו נתן סוף סוף עשה לו הנזק בעצמו ובכה"ג ל"ש גרמי להראב"ד וצ"ע שלא זכרו כלל מזה. ובמ"ש למעלה דברפואה לא מותר לקבל כ"א שכר בטילה לכאורה הי' נ"ל דבאמת אמרו ורפא ירפא מכאן שנתנה תורה רשות לרופא לרפאות ועיין ט"ז שם ס"ק א' דהאריך בזה דבאמת אינו רק רשות והביא דברי הרמב"ן פ' בחוקותי ורק כיון דהמנהג הוא כן דבני אדם נהגו בכך שוב עושה הרופא מצוה לפ"ז י"ל כיון דבאמת רשות הוא ואינו מצוה רק שהחולה עושהו למצוה שוב מותר ליקח שכר וזה שדרשו ורפא ירפא מכאן שנתנה תורה רשות והיינו דאם הי' מצוה שוב ל"ש לומר אסיא דמגן מגן שויא דהא אסור ליתן שכר רק שבת ממלאכה וזה כל אדם לוקח וע"כ דאינו רק רשות וקלקלתו תקנתו דמותר ליקח שכר ודו"ק היטב כי היא פרפרת נאה והנה לכאורה הי' נראה דל"ש קם דינא לחייב משום דד"ג אף לרבנן רק באם הדין דמה שעשה עשוי והיינו שא"י לחזור הדין וא"כ כל דא"א לסתור הדין שייך לומר דאזקיה אבל בטעה בד"מ דמותר לכל חכם שיורה בהיפך וכמ"ש ביו"ד סי' רמ"ב וא"כ בכה"ג ל"ש קם דינא ואינו חייב לשלם עוד הי' נ"ל דיש חילוק בין טעה בד"מ לטעה בשיקול הדעת לענין זה דהנה כפי הנראה מלשון הרמב"ן במלחמות ומהרא"ש מה שא"צ לשלם מביתו הוא משום דכל שהוא מומחה הו"ל הפקר ב"ד הפקר ולפ"ז לפמ"ש התוס' יבמות דף פ"ט דבדבר שאף לאחר ההפקר סופו שיהיה שלו לא שייך הפקר ב"ד א"כ בשלמא בטעה בד"מ דאם נודע שטעה הי' חוזר א"כ אף שערב עם פירותיו או שהאכיל לכלבים שא"א בחזרה מ"מ כל דאם הי' בפנינו הי' מוחזר שוב לא שייך הפקר ב"ד הפקר דהא היה חוזר הדין ולא כלום עבד אבל בשקול הדעת כיון דאינו ברור הדין שוב הו"ל כאבעיא דלא אפשיטא דדעת הש"ך כיון דאם תפס לא מפקינן מיניה מה שעשה עשוי וא"כ ה"ה טעה בשיקול הדעת עכ"פ הפקר ב"ד הפקר: