שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן ע׳ (ח׳)

והנה הרמב"ם בפכ"ה ממלוה הי"ג כתב דמי שלא פירש קצב כל מה שערב כגון שאמר כל מה שתתן לו תן לו ואני ערב וכו' ואני אומר שאין זה הערב חייב כלום וכו' וביאר ה"ה דקאי לשיטתו דס"ל דדבר שאינו קצוב ל"מ שיתחייב ולכך אינו משתעבד יעו"ש ובטוש"ע חו"מ סי' קל"א ואני תמה דלפמ"ש רבינו דבדבר הנקנה באמירה מועיל אף בדבר שאינו קצוב ול"ד בשטרי פסיקתא רק בכ"מ שנקנה באמירה גרידא כמו בשכירות וכמ"ש למעלה בשם הקצה"ח וא"כ בערב בשעת מתן מעות דלא בעי קנין ובדיבור שאני ערב סגי וא"כ למה לא יועיל אף בדבר שא"ק וגם לפמ"ש המהרש"ח דבמכר שקיבל איזה דבר במחיר מתחייב אף בדבר שא"ק א"כ בערב דכל הטעם דמשתעבד בהאי הנאה דהמני' מקנה וא"כ הוה כקיבל איזה דבר במחיר דאותה הנאה שו"פ וצ"ע שלא העירו המחברים בזה אך לפע"ד י"ל דכיון דבדבר שא"ק גם דעת הקונה לא סמכה דעתו על זה כיון שאינו קצוב וא"כ ממילא לא סמך על ערבותו ושוב ל"ש בהאי הנאה דהא לא סמך ע"ז והלוהו אף בלא זה שהרי לא גמר בדעתו שיסמוך על הערב בדבר שא"ק וא"כ ל"ש אגב המנותי' גמר ומקני וכיון שכן לא הוה בכלל דברים הנקנים באמירה ודו"ק: