שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן ס״ט (ז׳)

ובזה מיושב היטב דברי התשב"ץ ח"ב סי' קע"ד שכתב באחד שקנה צרור מעפרות זהב והראה לצורף זהב וא"ל ראה אם הוא זהב מזוקק אתן לך חצי ריווח בשכרך וראהו האומן וא"ל שהוא זהב וקנה אותו ואח"כ נתגלה שהוא נחשת וכתב התשב"ץ דלא הוה ש"ש דהא כל שנתגלה שהוא נחשת ואין שם ריווח אינו נוטל שכר ע"ש וע"ז כתב המגיה שם דהטור כתב גבי טבח דהכרכשתות שנוטל אלו הי' כשר הוה ש"ש ולפמ"ש א"ש דשם שייך לומר דהוה ש"ש דל"ש לומר דהוה אסמכתא דהא חברו נתן לו אדעתא שיהי' ש"ש וישחוט כהוגן משא"כ בזה דל"ש לומר דחברו נתן לו אדעתא שיהי' שכר דהא חברו נתן לו לבחנו וסמך עליו שהוא זהב וא"כ אם הי' יודע שהוא נחשת גם הוא לא קנה אותו וא"כ במה נעשה זה ש"ש דאם הי' יודע שיהיה נחשת גם הוא לא קנה אותו וז"ב ועיין קצה"ח סי' רכ"ז סכ"ה שכתב כעין זה בדרך אחר ועיין שה"ג פ' הגוזל שכתב די"ל דשכר הברכה הוא שכר דא"ל דכיון דנטרפה שוב אין לו שכר דז"א דמ"מ הוה שכר דאם לא הי' נטרפה הי' לו שכר וכמ"ש הטור לענין כרכשות ולפמ"ש יש לחלק ודו"ק איברא דלפ"ז יקשה בהא דמתנה ש"ח להיות כשואל דהא הוה אסמכתא וכאן ל"ש לומר דאדעתא דהכי שעבד נפשיה ובהאי הנאה דמהימן לי' גמר ומשעבד נפשיה דהא באמת התוס' הקשו בכתובות דף ג' דהו"ל מתנה עמש"ב וכתבו דהתורה ירדה לסוף דעתו וכיון דלא תלוי רק בדעת המשעבד נפשו ולא בדעת המפקיד דהוא הו"ל מתנה עמש"ב וא"כ אינו תלוי רק בדעת הש"ח בלבד וא"כ שוב הוה אסמכתא אך ז"א דכבר כתב הרמב"ן הובא בב"י סי' כ"ג דבכה"ג שהתנה שיהי' כשואל שיתחייב באונסין שאין בידו כלל ל"ש אסמכתא דכל שאין בידו כלל ל"ש אסמכתא: