שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן ס״ט (י״ג)

ובזה נראה לפע"ד לישב קושית הפ"י שהקשה על הרמב"ן דדייק דמכירת שטרות דאורייתא דאל"כ ל"ש לשון מקודשת והקשה דא"כ מעמד שלשתן דודאי דרבנן ואפ"ה קתני מקודשת ולפמ"ש א"ש דבשלמא מעמד ג' שאין שום קנין רק שחז"ל עשו לתקנת הסוחרים וכמ"ש הרא"ש פ"ק דגיטין וא"כ כל שהלה לא יקנה לשוא עשו הפקר ומה טעם יש בה וגם החכמים א"י להפקיד נכסי' של זה אם לא בטעם כמ"ש המרדכי בקידושין וא"כ אם לא יועיל הקנין שוב לשוא עשו הפקר אבל מכירת שטרות ניהו דמה"ת א"י למכור אבל כל שעשו חז"ל שם מכר הרי הוא בטעם וראיה דזה נתן מעות בעד השטר ולמה לא יועיל ול"ש לומר דהפקירו בלי טעם שהרי זה קיבל מעות ועשה לו שטר מכר בכומ"ס א"כ יש לומר דהוה הפקר ולא קנין אבל מעמ"ש אין שייך הפקר אם לא הוה קנין דאל"כ למה יפקירו הדבר אחרי שאין תועלת להסוחרים בזה שזה לא יוכל לקנות וז"ב כשמש ויש להאריך בזה בב"ש סי' כ"ח ובכלל הפקר ב"ד אבל כבר הארכתי בכלל הזה בכמה מקומות וכעת לא נפניתי לעיין. עוד יש לי לומר דמעמ"ש שייך הפקר ב"ד הפקר ונעשה קנין של תורה דהתורה לא אמרה שלא יועיל מע"ש וחז"ל עשו לטובת הסוחרים קנין חדש ואמרינן דהקנאתם קנין אבל שטרות דמה"ת לא מועיל איך יכלו רבנן לומר דנעשה קנין תורה לעשות קנין תורה מה דהתורה אמרה להיפך ודו"ק: