שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן ס״ח (ו׳)

ובזה מיושב היטב קושית הפ"י בהא דפריך הש"ס וכי מי הודיע לבעל החטין שיקנה לבעל המעות והקשה דא"כ תקשי גם בנתן לצבע לצבוע אדום וצבעו שחור דאם יש בו שבח נוטלו בעל הצמר ובמה קנאו לשבח ולפמ"ש א"ש דהקושיא הוא דנימא דאדעתא דהכי לא הקנה ול"ש זאת בצבע ומיהו בלא"ה ל"ק קושית הפ"י למעיין דשם ידע הצבע למי צובע והנה במ"ש נכון הדבר מה שנסתפקו התוס' אי קנאו השליח או לא ולא נודע הסברא במאי נסתפקו ולפמ"ש י"ל דבאמת מסתבר לומר דהשליח קנה דעכ"פ לדידי' נכנס לבית הספק וכמ"ש אך י"ל דלא קנה כיון דזה השליח לא רצה לקנות לעצמו רק לבעה"ב א"כ זה לא נתכוין לקנות וזה לא נתכוין להקנות רק לזה ולמה יקנה ויש לישב בזה קושית הפ"י שם בתוס' דאם נימא דגם השליח אינו קונה א"כ יקשה לר"א ג"כ אמאי בקנהו לאכילה לר"מ למה לא קנהו השליח עכ"פ ולפמ"ש י"ל דבאמת כל שיש דעת אחרת מקנה פשיטא דקנהו ומכ"ש לר"מ דשינוי קונה וא"כ פשיטא דעכ"פ קנהו לעצמו דניהו דנתכוין להקנות לבעה"ב מ"מ כיון דשינוי קונה הרי יצא מרשות בעה"ב וקנהו לעצמו דעכ"פ יש דעת אחרת מקנה משא"כ לר"י דשינוי אינו קונה א"כ לא יצא מרשות בעה"ב וא"כ לא זה ולא זה לא קני ודו"ק היטב אברא דלפמ"ש קשה דמה פריך אפילו חטים וחטים נמי דהא בחטים וחטים פשיטא דל"ש דאדעתא דירויח לא הקנהו דהא השליח עכ"פ בודאי קנה ומה אכפת ליה למוכר והבעל המעות קנה מהשליח דזכה בשבילו וכל דלא הוה שינוי ל"ש הסברא שכתבתי ושוב יש כאן דעת אחרת מקנה אמנם נראה דבאמת המקשה הבין דחוכא דבני מערבא הי' בפשיטות דבעינן שידע בעל החיטין למי מקנה וע"ז מקשה א"כ חטים וחטים נמי וע"ז משני דשאני התם דשליחותי' קעביד והביא ראיה מצבע. ובזה מיושב היטב קושית התוס' דלמה לא הביא גוף הברייתא דדוקא בשלחו לקנות חטים וזה קנה שעורים הוא דנחלקו ולא בחטים וחטים ולפמ"ש א"ש דבאמת הי' מקום לומר דבחטים וחטים הטעם הוא בשביל דל"ש דאדעתא דהכי לא הקנהו דתלוי בשני דיעות אבל הוא מקשה דצריך שידע הבעל החטים למי הקנה וע"ז הביא מצבע דא"צ שידע וזה לא מסתבר לי' כלל למימר דאדעתא דהכי לא הקנה לו ובזה נחלקו ר"ש ור"א ודו"ק היטב כי חריף הוא ועמוק ויש לי להאריך בסוגיא ואכ"מ כעת. והנה בהא דנוטל כלי מבית האומן ע"מ לבקרו דהדין דאם נאנס בידו חייב ואם גלה בדעתו שאינו חפץ בו דפטור מאונסין וקשה כיון דכבר נתחייב באונסין היאך ישתנה הדברים במה שגלה בדעתו ומזה ראיה לדעת הרשב"ם שחייב באונסין ועיין בטוש"ע חו"מ סי' רי"ש אך י"ל כיון דלא נתחייב באונסין עד שיטב בעיני' א"כ כל שלא נתרצה בו שוב לא נתחייב באונסין אך המעיין שם יראה דנתחייב באונסין תיכף משלקחו כיון שדמי' קצובים ומיהו יש לומר כיון דעכ"פ הלוקח יוכל לחזור בו רק שממדת חסידות א"י לחזור כמ"ש הטור שם ובאמת שדברי' תמוהין דמה שלמדו מהא דאמרו גבי מעשר באמת ברמב"ם אינו מוזכר רק לענין מעשר פ"ה ממעשר ה"א ושם דקדק ואם הי' ירא שמים וא"צ שיהי' חסיד וההבדל שבין ירא שמים לחסיד עיין בשבת דף ק"כ א"כ יוכל לשנות. והנה במה שהארכתי למעלה דבדברים לא ישתנה הענין נלפע"ד דזה טעם שאין טוען טענת גנב חייב רק בנשבע שנגנב ובאו עדים שהי' בביתו אבל בכפירה בעלמא לא ולא נודע הטעם והרי גנב אחר חייב כפל משעה שגנבו ולפמ"ש י"ל כיון דזה הוא שומר של החפץ וא"כ עד עכשיו הוא קיימא ברשותו ואיך שייך שבדברים בעלמא שטען שגנב ישתנה הענין ותצא מרשותו שהי' שומר עליו ויתחייב בגניבה כפל ועדיין הוא עומד ברשות המפקיד ובפרט לשיטת הרשב"ם דרשות הנפקד קנוי להמפקיד א"כ כ"ז שלא עשה מעשה עדיין הוא שומר כבתחלה ולכך צריך שישבע ע"ז וא"כ כבר יצא מתורת שומר ונעשה גנב וז"ב: