שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן ס״ד (י״א)

ובזה י"ל הא דאמר ר"פ דעת אחרת מקנה אותו שאני והקשה המרדכי דהא כאן הוה הפקר ולפמ"ש י"ל דהכי משני דבאמת הי' אג"ק ואג"ק מועיל בהפקר רק דכיון דבעת שהשכיר המקום היה ע"י דעת אחרת מקנה אותו אף שאח"כ נעשה הפקר הא אם אינו מועיל אג"ק שוב לא הוה הפקר דהוא לא הפקיר רק שיקנה אותן הזקנים וא"כ ע"כ מועיל דאל"כ לא יהי' הפקר ושוב מועיל אף שאינו עומד בצד השדה וממנ"פ מועיל אם מתורת חצר ולא בעי עומד בצד שדהו כר"פ ואח"כ כשנעשה הפקר שוב מועיל אג"ק וא"ל דאינו מועיל דז"א דאם נימא דל"מ שוב לא הוה הפקר דהוה הפקר בטעות א"כ שוב מועיל אג"ק ודו"ק היטב כי הוא חריף ויש לישב בזה קושית הש"ך סי' ר"ג על בעל עיטור ואכ"מ. והנה לכאורה צ"ב דאיך חשבו כאן העישור שהי' נותן להפקר וע"כ אינו נקנה באג"ק והא לא הוה הפקר גמור דאינו רק לעניים ולא לעשירים וגם לעניים ג"כ אינו כולל והוא נתן לר"י ולר"ע וא"כ לא הוה הפקר גמור וגם דהפקר הוה כנדר ועובר משום בל יחל אם חוזר בו וכאן לא שייך זאת דהא יוכל לתשול ע"ז כ"ז שלא זכו בו וצ"ל דניהו דלא הוה הפקר גמור היינו שיהיה מופקר לכל אבל מ"מ לגבי ר"ג הוה דינו כהפקר שא"י להקנות אג"ק דהא הוה הפקר לגבי דידיה ובזה י"ל דנחלקו רבא ור"פ דר"פ ס"ל כיון דלא הוה הפקר גמור רק ע"י שהוא טוה"נ אינו ממון גמור אבל מ"מ דעת אחרת מקנה חשיב דהרי אי לא מקנה אותו וגם אם ירצה לחזור בו מצי לחזור ושפיר חשיב דעת אחרת מקנה והנה לכאורה רציתי לומר דבר חדש דהנה הרמב"ם חידש דאם קדש בדבר שאין בעה"ב מקפיד בו הוה ספק מקודשת ובאמת לפמ"ש הנו"ב מהד"ק חלק אהע"ז סי' נ"ט דגם דבר שאינו מקפיד צ"ל שלא יקפיד לגבי שום אדם דלא עדיף מהפקר וא"כ כאן שלא הפקיד לשום אדם א"כ אדרבא מקפיד לגבי אחרים ואין כאן הפקר אמנם הא"מ חידש בסי' כ"ח ס"ק מ"ט דדבר שאינו מקפיד הוה כמו מתנה מועטת ובזה לא בעינן שלא יקפיד לשום אדם משום דשאני הפקר דיוצא מרשותו לכך בעי שיפקיר לכל אבל כאן אינו יוצא מרשות נותן עד שיבא לרשות מקבל ולכך סגי אף שמקפיד רק נגד אדם אחד אינו מקפיד להרבה ע"ש ולפ"ז נלפע"ד דתרומה ומעשרות דהתורה חייבו ליתן רק שיש לו טוה"נ וא"כ כל שטוה"נ אינו ממון הרי אינו מקפיד וא"כ הס"ד סבר דמתורת הפקר נגע בו וע"ז חידש ר"פ דדעת אחרת מקנה שאני דהרי הוא מתורת מתנה וצריך שיבא לרשות המקבל והרי שפיר הקנה לו וז"ב. והנה הריטב"א בקידושין דף כ"ו גבי מקומו מושכר לו כתב דאמירה לגבוה סגי בהך דר"ג אלא דלא מפטר מדין ביעור אי לא מפיק לי' מרשותו לגמרי ע"ש ובאמת שהוא דבר חדש דאמירה לגבוה הוא רק נדר אבל לא יצא מרשותו וצ"ע דהרי הריטב"א בעצמו כתב דאם הקדיש שט"ח דא"צ כומ"ס דהקדש קונה בלי כתיבה ומסירה ועיין ש"ך ר"ס ס"ו ובתומים שם ס"ק ב' ובקצה"ח אבל לפע"ד דהכוונה הוא דדוקא בדבר שאינו מסוים כמו התם דאינו מסוים דוקא אותה מעשר ויכול להפריש ממקום אחר אבל במקדיש דבר מסויים והוא שלו וברשותו ודאי יצא מרשותו וז"ב לדעתי ודו"ק שוב עיינתי ברי"ף ורז"ה במלחמות פ"ד דב"ק גבי אנן יד עניים אנן שכל דברי הריטב"א נלקחו משם ושם מבואר בהדיא שאם הדבר ברשותו זכו בו עניים והרי"ף לא נחלק על רה"ג ור"ח לפי הבנת הרז"ה רק בדבר שא"ב והרמב"ן כתב שכלם סוברים דבדבר שא"ב לא זכו אבל בדבר שהוא ברשותו כלם ס"ל דזכו עניים באמירה גרידא וא"כ ע"כ מ"ש הריטב"א דלא הוה ברשותו לענין ביעור הוא כמ"ש ומדברי הרמב"ן במלחמות משמע לו דהטעם דביעור שאני דצריך לבערו לגמרי מתוך הרשות וכאן מ"מ הוא מונח עדיין ברשותו של ר"ג אף שכבר זכו בו עניים הוה כמופקד עדיין ברשות ר"ג וזה אינו נקרא ביעור ואפשר אף לדעת הרשב"ם בב"ב פ"ה דאף רשות הנפקד קנוי להמפקיד מ"מ ביעור שאני שצריך לצאת מרשותו לגמרי כנלפע"ד ועיין שו"ת מוהרלב"ח סי' ט"ו ובמחנה אפרים סי' ב' בהלכות צדקה שכלם הבינו שהריטב"א הוא מכת הסוברים דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט הוא קנין ממש להעני ועיין בחבורי יד שאול סי' רנ"ח ובעובדא דשו"ת מוהר"ר בצלאל אשכנזי ז"ל הנ"ל בלא"ה א"צ לכל אריכות דשם היה המעשה שבתחלה נדרה לצדקת עניי חברון וצפת תוב"ב ואח"כ חזרה ונתנה לעניי ירושלים וא"כ כל דליכא רווחא להקדש דב"כ וב"כ הוה לצדקה שוב ל"ש אמירה לגבוה כמ"ש התוס' בקידושין כ"ח אך לפע"ד נראה דע"כ לא כתבו התוס' כל דליכא רווחא להקדש רק בהקדש גבוה דאין חפץ לד' בעולות ורק שזה שהקדיש חל ההקדש וא"כ כל דאין נ"מ להקדש שוב יכול לחזור בו ול"ש אמירה לגבוה וכ"כ המלמ"ל פ"ו מערכין וכמ"ש בחבורי יד שאול סי' רנ"ח אבל כאן דנ"מ בין אותן עניים לעניי עיר אחרת לענין עניים בעצמם א"כ כל שזכו בו אותן בני עיר זו איך יכול לחזור ומה דמבואר בסי' רנ"ח דכל דליכא רווחא ל"ש אמירה לגבוה היינו באופן שאין נ"מ בין עניים אך נראה דכיון דלא נדר לעניים ידועים רק סתם לעניי העיר א"כ הם לא זכו עדיין שוב יוכלו לחזור בם ודוקא אם פרט לאותו עני הוא דנסתפק בשו"ת מהר"ץ אם יכול לשנות משום דזכה בו אותו עני אבל לא בשאין שם עניים ידועים ודו"ק: