והנה התוס' כתבו דלהס"ד דלא הוה טעמא משום קפידא הוה ס"ד דמשיכה עדיפא ומסירה לא קניא בסימטא וכוונתם נלפע"ד דבאו לישב מה שהקשו דהא רבנן דאמרו עד שימשכנה משמע דמשיכה עדיפא ולזה כתבו דלמה דמסיק משום קפידא ניחא מה דצריך משיכה אף דהוא גריעא ממסירה אבל להס"ד ע"כ דעד שימשכנה משום דמשיכה עדיפא בסמטא וז"פ והמהרש"א שם בב"ב הסיב כוונ' התוס' דזה קושיא לר"ת אבל ז"א דשטחת הלשון מורה כמ"ש ובאמת לפע"ד הסברא י"ל דלהס"ד דמשיכה אינו קונה ברה"ר כלל אף שמושכו לסימטא והיינו ע"כ משום דבעי שימשוך מרשות המוכר א"כ משיכה עדיף דבמסירה אינו מושכו מרשות המוכר כלל ונשאר עדן ברשותו אבל למה דמסיק דסגי במושכו מרה"ר לסימטא ע"כ דלא קפדינן על מה שאינו מושכו מרשות המוכר רק שימשכנו ויעקור אותו ממקום למקום שהרי גם סימטא אינו מקום הלוקח לבד ואפ"ה סגי ה"ה בשמוסרו מיד ליד אף שהוא ברשות מוכר מועיל כנלפע"ד ברור:
שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן נ״ט (י׳)
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Lemberg, 1865-1890
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך שואל ומשיב מהדורא תנינא, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.