שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן נ״ח (ו׳)

ובזה מיושב מה שהקשה הגאון מוהר"ר יעקב הנ"ל בהא דאמרו ביבמות דף קכ"ב אפילו שמע מפי נשים ופירש"י במסל"ת והקשה דע"כ מיירי קודם שהוחזקו להיות משיאין עד מפי עד דאל"כ נאמן אף שאינם מסל"ת וכיון שכן מה מועיל מסל"ת הא ס"ס עד מפי עד הוא ולפמ"ש א"ש דכל הטעם דאינו נאמן עד מפי עד הוא משום דיוכל לומר דהראשון שיקר לו א"כ זה שייך כשהעד מעיד שהראשון העיד כן יוכל לומר דשקר אבל כשאומר בעצמו ששמע מפי נשים שמסל"ת וא"כ לא יוכל להשתמט ששקרו דהרי הסל"ת ולא נתכוונו כלל להעיד ואיך שייך ששקרו במסל"ת וא"כ לא יוכל להתנצל שפיר נאמן עד מפי עד ג"כ כמו ע"א דנאמן ודו"ק. ועכ"פ יהי' איך שיהי' דברי הרא"ה נכונים. ובזה הבינותי מה דאמרו דלא האמינו מסל"ת רק בעדות אשה וקשה מהיכן ראוי לחלק בין עדות אשה לשאר עדות כיון דמשום מסל"ת האמינו א"כ מדוע ישתנה שאר עדות ולפמ"ש הרא"ה א"ש דכל דבעי תורת עדות באמת אין שייך להאמין ע"א נכרי אף שהוא מסל"ת ורק דבעדות אשה כיון דגילוי מלתא בעלמא הוא נאמן וא"כ ממילא מסל"ת אינו רק חומרא בעלמא וכפי הנראה מכאן הוציא הרא"ה דבריו וצ"ל דהא דחילק הש"ס בין דאורייתא לדרבנן הוא משום דבדרבנן ל"צ תורת עדות כ"כ. וראיתי בט"ז סי' צ"ח שכתב לענין טכ"ע כיון דא"צ תורת עדות רק באם יש לנו הוכחה סגי ע"ש ותמהני דאחרי שהביא שם דברי הרא"ה איך נשמט ממנו דדוקא בעדות אשה משום דגלוי מלתא הוא משא"כ בקפילא אינו רק מלתא דעל"ג ול"ש לומר דנאמן והרא"ה נתן טעם משום דקפילא לא מרע נפשי' אבל לא בשביל מסל"ת דמסל"ת לדידיה לא מעלה ולא מוריד רק בדבר שאינו רק גילוי מלתא בעלמא וז"ב וברוך ד' הפוקח עיני עורים שפקח עיני בדברי רבינו הרא"ה שלא יהי' דבריו תמוהים ולפמ"ש הם נכונים וישרים ראויים למי שאמרם ודו"ק היטב ועיין בנימוק"י בב"ב פג"פ גבי האי תברא דחתם עלה רבה בב"ח דאמר מקש הוא דקש לה ואמרו דצורבא מרבנן לאו אורחא למידק וכו' וכתב הנימוק"י דש"מ דיוכל לסמוך על דעת האשה וקרוב במלתא דעל"ג והביא מהך דיבמות גבי ואשתמודענא אלמא לא שני ליה בין גילוי מלתא למלתא דעל"ג והמעיין בלשון הקדמונים שהביא המכתב אליהו שער ד' סי' ל"א לבאר דברי הרי"ף פ' החולץ גבי ואשתמודענא דאחוה דמיתנא יראה דאין חילוק כלל בין מלתא דעל"ג ובאמת אם כי הפליא שם לבאר דברי הרי"ף אבל מ"ש שם דכוונת הרי"ף דהיכא דאיכא חשדא היינו חששא שמא אינו מכיר היטב כעובדא דרבה בב"ח דס"ל מתחלה שאין האשה הזאת המעיין יראה שכפי הנראה גרסתו הי' חששא אבל לפנינו כתוב בדברי הרי"ף חשדא וגם פשטת הכוונה אינו מורה על דבריו אבל מה שנ"ל בכוונת הרי"ף הוא דהנה הריב"ש כתב בסי' קפ"ב דאף במקום דליכא חשדא צריך שלא יעידו בשעת מעשה דאם מעידין בשעת מעשה אז מעידין על איסורא או על ממונא ול"מ והב"י סי' קנ"ז באהע"ז מביאו וחולק עליו גם המכתב שם האריך דאין כוונת הרי"ף כן ואני אומר שהריב"ש היטב לראות שמלבד שפשטת הענין כן נראה אף גם דדברי הרי"ף מפורשין בזה דהנה המרדכי פ' מצות חליצה סי' נ"ח והגהמ"יי פ"ד מיבום הבינו מדברי הרי"ף שצריכין להיות מסל"ת ואל"ה אינו נאמן במלתא דעל"ג והמרדכי דחה דברי הרי"ף והמכתב תמה דמנ"ל כן בכוונת הרי"ף ע"ש אבל ביאור הענין לפע"ד הוא כך דבאמת מ"ש הרי"ף דלאו מלתא דאסורא קמסהדי ולא אמתלא דממונא והיינו דבאמת על מלתא דאסורא או ממונא אין נאמן אשה וקרוב באתחזיק איסורא ומכ"ש בממונא וא"כ מה מעליותא דעל"ג וע"כ ביאר הרי"ף דבשלמא כשמעיד בשעת מעשה ויש נ"מ לענין איזה דבר או לאיסור או לממון שפיר צריך תורת עדות ומה מועיל אשה וקרוב אף דהוא על"ג ולא משקרי מ"מ תורת עדות אינו עליהם ולכך קאמר כיון דבעת ההיא אין עליהם תורת עדות דלאו אמתלא דאסורא וממונא מעידים וא"כ אז א"צ תורת עדות רק גילוי מלתא בעלמא והוה כמי שהאמינו מסל"ת דלאו מתורת עדות מהמנינן לעכו"ם דעכו"ם פסול לעדות רק משום דאינו מעיד כלל רק שמספר בדרך מסל"ת כמו כן באשה וקרוב כל שאינם מעידים על מלתא דאיסורא וממונא רק גילוי מלתא בעלמא פשיטא דאינן משקרין ודבריו אמת ונאמנים לא מתורת עדות רק מתורת אמיתת הדבר וממילא נאמנים וממילא יכול העד השומע מפיהם לאסהיד עילוי' וז"ש וכיון דמודעי לי' הכי הרי אתחזיק גבי דהאי סהדא מפומא דהאי קרוב ואשה דהא ניהו פלגא וכו' הלכך שרי לי' לסהדא למסמך אפומייהו ועיין בהגהת מהר"ן שפירא שם בגליון והיינו דאף דלא שמע העד בתורת עדות אפ"ה כיון דאז לא הי' תורת עדות ע"ז לכך מועיל ואדרבא לא מקרי עד מפי עד בשביל זה דלא שמע בתורת עדות רק בגדר שומע אמיתות הדבר ומעתה יבוארו דברי הרי"ף כמין חומר לזה קאמר ודוקא היכא דליכא חששא דחשדא אבל היכא דאיכא חששא דחשדא דהיינו כיון דהא דיכול לסמוך הוא משום דזה שאמר לאו אמתלא וממונא מעיד והי' בתורת סיפור כמו שהי' מסל"ת אף שאינו מסל"ת גמור כל שהוא מלתא דעל"ג לא משקרי ולפ"ז זה דוקא היכא שנודע לעד בבירור שמה ששמע לא הי' בתורת חשש חשד שנוגע לו הדבר דאז הוה כמסל"ת ולא בתורת עדות אבל כל שהיה חשש חשד כעובדא דרבב"ח דבתחלה שהגידה לו שהיא אינה האשה שחתם לה על תברא א"כ אז הי' חשש נגיעה ובכה"ג שוב לא נאמנת אשה וקרוב ועיין בנימוק"י בב"ב פג"פ שפירש הך דרבב"ח שלא כפירוש רש"י ותבין כוונת הרי"ף ועיין מכתב שם א"כ שוב אסור לסהדי למסמך ע"ז כיון דכל הסמיכות הוא על שאינו שומע בתורת כוונה לעדות רק דמגלי הדין שמ' וכל שמכוין לכוונה ויש חשש נגיעה שוב אסור למסמך עלה וז"ב בכוונת הרי"ף והמעיין במכתב שם ובג"פ סי' ק"כ שהאריכו בכוונת הרי"ף ימצא כי ת"ל כוונה גדולה נתכוונתי בכוונת הרי"ף ודברי הריב"ש נכונים ודו"ק היטב ועיין בבכורות ל"ה שלא לדעת לאתויי מאי לאתויי מסל"ת ותמצא דבכה"ג מקרי לפי תומו. אחר שנים רבות השקפתי בדברי התוס' הנ"ל ולפע"ד אין סתירה כלל דשאני היכא שמעידים עליו ענין מקרה שהיה עבד וכדומה שזה א"א לברר שאף שכלם יודעים מ"מ תרי כמאה אבל היכא שמעידים שמת וזה חי לפנינו שאותם שמכירים אותו בעצם שזהו הוא איך אפשר לומר דתרי כמאה והרי מ"מ הוא חי ואיך אפשר דלא תצא ובשלמא בדבר מקרה שהי' עבד שאפשר לומר שאף שרבים יודעים שאינו עבד מ"מ השנים שאומרים שעבד הוא עפ"י הדין עושין אותו ספק עבד אבל כאן איך אפשר לומר על חי שהוא מת ולכך פשיטא דתצא ודברי התוס' ברורים לפע"ד והחילוק הוא מבואר ששם אף שכ"ע ידעו שאינו עבד אבל מ"מ אף כעת שהוא כן אטו מי לא יכול להיות עבד רק שאינו עבד אבל ברואים אותו חי אינו מת בודאי ואינו יכול לחול עליו מציאות המות וההעדר אינו חל על מציאות ההוויה וא"כ ודאי שקר הוא אבל שם אטו נדשם על פניו שאינו עבד רק שאנו יודעים שאינו עבד אבל מציאתו אינו מכחיש זאת משא"כ כאן מציאות החיות בודאי אינו מת וא"כ הוא שקר מוחלט ואם יאמרו העדים שהיה עולה לשמים וירד וכדומה אטו נאמין להם וז"ב ודו"ק וכעין זה אמרו בכתובות כ"ב ע"ב מיתה א"י מכחשתו גירושין יכולה להכחישתו והיינו שאף שכ"ע ידעו שלא נתגרשה מ"מ יכול להיות במציאות ודו"ק. ודרך אגב ארשום מה שהקשה אותי ש"ב הרב הה"ג מוה' פנחס נ"י בורשטין בד"ה תרי הנ"ל שהקשו על רש"י דלד"ה דאמר דזו באה בפ"ע ומעידה אית לן לאכשיר אותו האיש דאוקי גברא בחזקתו וגם לר"ח דבהדי סהדי שקרי למה לי מודה הכא דהאי גברא ממילא מתכשר וע"ז הקשה דניהו דהוא מתכשר אכתי איך קתני עד שלא חתמו מעידין עליו וחותם והיינו דמצטרף עמהם והא לר"ח הם סהדי שקרי והשבתי דעיקר כוונת התוס' דלר"ח עכ"פ הוא מתכשר אבל הם באמת יפסלו לר"ח רק לר"ה כשרים עוד אמרתי כיון דאינו רק גילוי מלתא בעלמא הקיום השטר אפשר דגם ספיקי כשרים כשרים להעיד וגם החזקת כשרות של זה מסייע לאותן הדיינים שמעידים שהם הם הכשרים ואף דכתב הרמב"ן דחזקת פנויה של זו ל"מ לחברתה זה דוקא בחזקת פנויה ולא בשאר חזקות כמ"ש הנו"ב מהד"ק חלק יו"ד סי' וא"ו. וגם נראה לפע"ד ניהו דלא חתמו האשרתא אבל כבר קיימו השטר א"כ בע"פ הי' נאמנים להעיד שזה שטר של זה והרי סהדי שקרי ודאי דלא נפסלו למפרע שוב מותרין לחתום השטר דאז הי' כשרים לגמרי וז"ב והנה הארכתי בזה אבל עיקר כוונת התוס' כמ"ש בתחלה דלר"ח הוא עכ"פ כשר הוה שוב חפשתי בשטה מקובצת שם וראיתי שכ"כ בשם הקונטרסים ושמחתי שבראשית ההשקפה אמרתי כן ודו"ק (ועיין תומים סי' ל"א ס"ק ג'):