שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן נ״ה (ז׳)

והנה לכאורה הי' נראה דלפמ"ש בתוס' במכות דף וא"ו ע"ב דלכך קרא דממעט עדות מיוחדת לא קאי בד"מ הוא משום דעדות ממון דיכול לחייב עפ"י ע"א שבועה א"כ עכ"פ מועיל ע"א ע"ש ולפ"ז נראה לי דאם נימא כר"פ ואינך אמוראים בקידושין ס"ה דחוששין לקידושי ע"א וכן שיטת הסמ"ג באהע"ז סי' מ"ב שוב ל"ש עדות מיוחדת בנתיחדה עמו בבקר בע"א ובערב בע"א א"ו ע"כ הקרא לא קאי ע"ז דהא בזה עכ"פ חוששין לקידושיו וכעין זה כתב הנו"ב בעצמו סי' ע"ב לענין לאסור אשה על בעלה וע"כ דפירוש הר"ן והב"י קאי אי נימא כשיטת רוב הפוסקים דחלקו על הסמ"ג דלא קי"ל כר"פ ואין חוששין לקידושי ע"א ובזה נראה דמ"ש הב"י לפרש דהתוספתא כוונה דלפי שלא ראה רק ע"א לא חשו שיכוונו לשם קידושין ולפמ"ש י"ל דכל דעכ"פ יש סברא דחוששין לקידושין בע"א א"כ שוב יוכלו להצטרף דהרי יש מקום לחוש לקידושין וכעין דאמרו ודלמא טעי בדר' ירמי' ועיין בתוס' ערכין כ"ט דל"ש אדם שידע כל דיש ספק לפנינו בין התנאים והאמוראים וה"ה בזה ובלא"ה נראה לפע"ד דניהו דמה שנתיחדו בבקר בפני עד לא חשו לקידושין שלא הי' בפני שנים אבל כשנתיחדו בערב לפני עד השני אם העד השני ידע מעד הראשון שנתיחדה לפניו בבקר שוב אז נימא דעדות מיוחדת מצטרף בקידושין שוב יוכל להיות שגם הם חשו לקידושין דלמא יצטרפו שניהם גם יחד וע"כ מוכרח הפירוש דעדות מיוחדת אינו מצטרף בדיני אישות ואז ממילא לא נתכוונו לשם קידושין כלל ודו"ק: