שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן נ״ה (י״ב)

והנה הקצה"ח סי' ל"ו חידש דבד"מ בעדות מיוחדת כשר גם לענין נמצא אחד מהם קאו"פ ג"כ מצטרף אף כשהן מעידין שלא בתכ"ד או אחד מחלון זה ואחד מחלון זה והביא דברי הריטב"א שכ"כ ובאמת שלפמ"ש בסברא דעדות מיוחדת דדוקא כשהי' לו כח להעיד א"כ בד"נ דל"מ כשהעיד ע"א ל"ש עדות מיוחדת ואף דאם הי' יותר משני עדים ונמצא קאו"פ שוב הי' שייך עדות מיוחדת ע"ז י"ל דמקיש שלשה לשנים דבשנים ל"מ עדות מיוחדת וה"ה בשלשה לענין קאו"פ ולפ"ז לרבי דס"ל דגם בד"מ פסול נמצא אחד מהם קאו"פ וביאר הריטב"א דס"ל דגם בממון לא מועיל אף לענין שבועה שוב ל"מ עדות מיוחדת להצטרף לענין קאו"פ ונסתר הדין ועכ"פ יש ליישב בזה קושית השערי משפט סי' ל"ו ס"ק א' וצ"ע בזה. ומן האמור נרא' לפע"ד לישב קושיא עצומה שהקשה הרמב"ן בספר המצות מצות ל"ת מצוה ר"צ בהא דמביא הרמב"ם המכילתא דדרש הי' אחד מעידו שעבד לחמה ואחד מעידו שעבד ללבנה שומע אני יצטרפו ת"ל ונקי וצדיק אל תהרוג וכתב הרמב"ן ע"ז שזו אסמכתא בעלמא וז"ל שאפילו בד"מ כגון חמה ולבנה אין מצטרפין שהוא הכחשה בחקירות ואפילו נאמר בשהעידו שזבח וקטר להם שלא בפניהם עדות המכחשת זו את זו בבדיקות כגון זו פסולה דהו"ל מנה שחור ומנה לבן בהכחשה ואם נאמר בשאינן מכחישין חצי עדות הוא וכבר יצא מפסוק לא יומת עפ"י ע"א בכיצד מעידים אמרו לא יומת עפ"י ע"א להביא שנים שרואין אותו אחד מחלון זה וכו' ע"ש שהאריך. וטרם יהי' כל שיח אבאר דבריו הקדושים דהנה בספר המצות אשר לי מכבוד אבי מורי הרב הגאון נ"י ראיתי שביאר דמ"ש כשהעידו שזבח וקטר להם כתב הוא וז"ל דבא לומר שאחד העיד שזבח ואחד העיד שקטר ומ"ש ברמב"ן שלא בפניהם מחק תיבת שלא וכפי הנראה כוון אבי מורי הרב הגאון נ"י דבתחלה מקשה הרמב"ן דהו"ל הכחשה בחקירות דאחד מעיד שעבד לחמה וזה מעיד שעבד ללבנה הו"ל חקירות דהיינו גוף ע"ז שעבד אם חמה או לבנה וע"ז כתב דאף אם נימא דמיירי שאחד העיד שזבח ואחד העיד שקטר אבל שניהם מעידים שעבד לחמה או ללבנה מ"מ הו"ל כמנה שחור ולבן שזביחה וקטירה הו"ל כמנה שחור ולבנה ואני אומר דלא כן אבי דמלבד דהדבר תימה דהא במכילתא מבואר שאחד מעיד שעבד לחמה ואחד מעיד שעבד ללבנה וא"כ לא נחלקו כלל במה היתה אף גם דבמנה שחור ולבן קי"ל דלא הוה הכחשה בד"מ דבכלל מאתים מנה דעכ"פ אחד מנה מעידין ואף דהתוס' והנימוק"י מחלקין בין מין אחד וכאן הוה כשני מינים ועיין בחו"מ סי' למ"ד מ"מ עכ"פ הי' לו לרמב"ן לבאר אמנם מצאתי במעיין החכמה שפירש דבריו בדלת המתחיל גלה דבריו וחתכהו שהכוונה דאם העידו שעבד לכל אחד בעת ממשלתו דהיינו לחמה ביום וללבנה בלילה הוה הכחשה בחקירות ואם העידו שזבח וקטר שלא בפניהם דהיינו שלא בעת ממשלתם של כל אחד ויכול להיות שכוונו לזמן אחד מ"מ הו"ל כמנה שחור ולבן ע"ש אמנם לפע"ד נראה דזה לא מקרי הכחשה דבשלמא מנה שחור ומנה לבן הם מעידים על מנה אחת וזה אומר שהיתה שחורה וזה אומר לבנה מקרי הכחשה אבל כאן שניהם מעידים שזבח וקטר לע"ז רק דלא ידעו לאיזה ע"ז אם לחמה או ללבנה ויכול להיות שעבד לשניהם וזבח וקטר לחמה וללבנה וזה שמע שזבח לחמה וזה שמע שזבח ללבנה או ששמעו שזבח לשניהם באמת רק שזה התרה בו שאסור לעבוד ללבנה וזה התרה בו שאסור לעבוד לחמה אבל עכ"פ שניהם התרו בו שאסור לעבוד לנבראים ועכ"פ ידע שאסור לעבוד ע"ז בכה"ג נלפע"ד דלא מקרי עדות מיוחדת ששניהם ראו שעבד ע"ז רק שנחלקו בהתראתם שזה מעיד שהתרה ללבנה וזה מעיד שהתרה לחמה עכ"פ התרו בו דאסור לעבוד ע"ז אפ"ה פטרה התורה כיון דכל אחד התרה בו לדבר שלא התרה בו חבירו א"כ הוה כנקי וצדיק לאותו מעשה דאם הי' רק אחד מתרה בו לא הי' מועיל כיון דעל ע"ז שעבד לחמה לא העיד אלא אחד ועל לבנה לא הי' רק אחד אף שבצירוף עכ"פ עבד ע"ז מ"מ לא ידעו מה ע"ז שעבד בכה"ג לא מחייב דאף דמותרה שאמרו אפילו עפ"י השם ועפ"י עצמו היינו כשראו עכ"פ שעשה עבירה זו אבל כאן שעל ע"ז חלוקות הן מעידין מקרי נקי וצדיק כנלפע"ד ברור כשמש ובזה נלפע"ד לישב מ"ש הרמב"ן דהן שתי מניעות לפע"ד גם זה הוא מטעם אומדנא דבאמת האומדנא הוא שעבד ע"ז רק שלא נודע איזה ע"ז עבד עכ"פ עבד ע"ז וא"כ בד"מ בכה"ג פשיטא דכשר דהא קי"ל כרשב"א דיש בכלל מאתים מנה וה"ה כאן עכ"פ עבד ע"ז אבל בד"נ דבעי שנדע איזה ע"ז עבד א"כ אף אומדנא ל"מ וכמו בראוהו דרדף ומצאוהו מפרפר ומ"מ לא ראינו ההריגה וה"ה כאן שלא ראו איזה ע"ז עבד ודו"ק היטב: ובזה מיושב גם מ"ש רמב"ם למעלה אחד העיד עליו שעשה מלאכה בשבת ואחד העיד שעבד ע"ז גם ע"ז קאי הלאו דנקי וצדיק אל תהרוג ובזה בודאי תימה שעבירות חלוקות הם והוה הכחשה או עדות מיוחדת ולפמ"ש א"ש כגון שהעד מעיד שבשבת זיבח וקיטר וזה התרה בו משום שבת וזה התרה בו משום ע"ז ונמצא שבגוף העשייה כ"ע מודים שזיבח וקיטר רק שזה אינו יודע אם עבד ע"ז בזה ולא התרה לו משום זה וזה א"י שחילל שבת בזה דאולי לא ידע שהוא שבת וכדומה רק שהתרה בו משום ע"ז ובכה"ג שייך הלאו דונקי וצדיק אל תהרוג וז"ב כשמש ועיין רמב"ם פ' עשרים מסנהדרין ה"א שהביא השני דינים האלו הנובעים מהמכילתא ובכ"מ לא ציין מקורו אבל במגדול עוז ידע מקומו ודו"ק ועיין במל"ת שמנה הרמב"ן בכלל הנשכחות מרבינו ומנה במצוה התשיעית דעדות מיוחדת פסול בד"נ וכתב במגלת אסתר שם דמה שלא מנה הרמב"ם זאת משום דבכלל לא יקום ע"א באיש הוא דעדות מיוחדת הוה כע"א ולכאורה תימה דהא גם בד"מ לא יקום עד אחד ואפ"ה כשר עדות מיוחדת וא"כ מהראוי למנות מצוה דעדות מיוחדת בד"נ ג"כ בכלל המצות שאינו נהוג רק בד"נ ולפמ"ש התוס' במכות דף וא"ו דלכך כשר בד"מ משום דקם לשבועה עכ"פ א"ש אך אם נימא דגם בדיני אישות שייך עדות מיוחדת דדמי לנפשות א"כ א"א לומר דהוה משום דאין ע"א נאמן דהא לאביי גם ע"א נאמן בדבר שבערוה וא"כ הוה כד"מ דע"א כשר לשבועה וכאן כשר אף לעסק דיני אישות ואפ"ה עדות מיוחדת פסול מיהו לאביי ודאי דכשר עדות מיוחדת בדבר שבערוה אחר זמן רב ראיתי דברי התומים סי' למ"ד ס"ק א' ואין הזמן מסכים לעיין אם הרגיש בזה: