שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן נ״ה (י׳)

והנה גוף הענין דכתבו התוס' דלכך עדות מיוחדת כשר בד"מ דע"כ הקרא לא קאי ע"ז דע"א מועיל לממון דלשבועה מיהא איתא היא תימה לכאורה דהא הכי קאמר קרא לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת א"כ לממון אינו קם ע"א וא"כ מהראוי שיפסול עדות מיוחדת ג"כ לממון ומה בכך דאתי לשבועה אבל הקרא דממעט עדות מיוחדת גם בד"מ מיירי דהרי דרשינן לקרא לעון ולחטאת היא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה אך לפע"ד היה נראה דדברי התוס' כוונה עמוקה יש בזה דהנה ענין עדות מיוחדת דפסלה תורה נראה לפע"ד דהוא לפי דע"א ל"מ ולא היה תועלת בעדותו ושוב הוה כמו שלא העיד אז כלל ואיך יצטרף אח"כ להעד השני וכל שלא יצדק בנפרד לא יצדק במחובר ול"מ אם נימא דעביד אינש לאחזוקי דיבורי' כיון שאז הי' נפסל לגמרי דבד"נ לא מהני עד אחד כלל ממילא גם כשנתחבר אח"כ הרי מוכרח להעיד מחדש ועביד איניש לאחזוקי דיבורי' ואף אם נימא דלא אמרינן עביד איניש לאחזוקי דיבורי' מ"מ ל"ש לצרף עדות כל שבעת הגדתם לא היה דבריו נחשב לכלום ואיך נצרף אח"כ ולפ"ז זהו שכתב התוס' דבד"מ שעכ"פ הועיל בעדותו לענין שבועה שוב יוכל אח"כ להצטרף לעד אחר ולחייב ממון כיון שעכ"פ מועיל עדותו ויתכן יותר אם נימא דזה הוה כמו חצי דבר דכל עד בפ"ע לא הי' עד כלל לעצמו וגרע מחצי דבר וכאן ל"ש לא סברת הרי"ף ולא סברת התוס' דהא לא הועיל כלל בעדותו משא"כ בד"מ דהלוה כל מה שיכול להלות וגם הועיל עכ"פ במקצת ול"ש חצי דבר וז"ב כשמש: