שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן נ״ד (ט׳)

והנה הרב החריף מוה' יצחק שמעלקיש נ"י אמר בביאור דברי התוס' ישנים בכריתות הנ"ל דלכך בהקדש הגוף א"צ שו"פ דבהקדש הגוף לא בעי שו"פ כלל רק בהקדש דמים דבעי שיהנה ויפגום בשו"פ משא"כ בהקדש הגוף ל"צ שיפגום בשו"פ ובאמת שז"א דגם בהקדש הגוף כל שראוי שיפגום צריך שיפגום בשו"פ ועיין ברמב"ם פ"ב ופ"ו ממעילה ותמצא שכן הוא. ומה שהקשה החריף הנ"ל דאמאי לא יתחייב באכל חמץ בפסח דאף דלאו בר דמים הוא הא התוס' כתבו בכתובות דף למ"ד ד"ה ל"צ דאף שאינו מחסרו רק בפחות משו"פ מ"מ כל שנהנה חייב דאף דזה נהנה וזה לא חסר פטור כל שחסרו קצת מגלגלין עליו את הכל וה"ה כאן דהרי התוס' הקשו בפסחים דף כ"ט הא האפר שוה פרוטה וכתבו דלענין מעילה אין מועלין ולפ"ז בסתם חמץ דעכ"פ חסרו כשהי' נעשה אפר מגלגלין עליו את הכל ואפי' אם אין באפר שו"פ נמי ולפע"ד נראה דבאמת זה לא עדיף מדבר הגורם לממון דיש בו דבר הגורם לממון לכשישרף ויהי' אפר ולפ"ז הרי אף למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי וכבר נודע דברי הצ"ץ סי' ל"א דכל שהוא בעין אינו מקרי ממון רק דאם הזיקו חייב שהי' יכול להיות ממון ולפ"ז אם אכלו בעת שאכלו עוד לא הי' מקרי ממון כלל ולא חסרו מידי ול"ד למ"ש התוס' בכתובות דשם יש באותו דבר בעצמו ענין חיסור ממון אף שאינו שו"פ משא"כ כאן דכעת אין בו דין ממון כלל מיהו יש לדחות דניהו דכ"ז שהוא בעין לא מקרי ממון היינו דין ממון ממש דהיינו שו"פ אבל עכ"פ פחות משו"פ מקרי דעכ"פ חסרו אך בגוף הקושיא לכאורה יש לדחות דשאני חמץ דהתורה עשהו אינו ברשותו והרי אסור בהנאה וצריך לבערו והוא מייאש עצמו מזה כדאמרו בב"ק דף ס"ו וא"כ ל"ש בי' שמחסרו שהרי זה מפקיר החמץ בפסח ובלא"ה י"ל כיון דהנאה באה בשביל שאוכל והחסרון אינו בגוף הדבר שנהנה רק שהי' יכול לשרפו א"כ אין ההנאה באה מחסרונו של זה ובכה"ג ל"ח כזה נהנה אף שחסר קצת הא לא נהנה בחסרונו של זה שכמו שהוא בעין לא נחסר זה ודו"ק היטב: