שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן נ״ג (י״ב)

והנה ראיתי בספר שער משפט ח"ב סי' קכ"ג שהביא מה שנחלקו חכמי הדוד באחד ששלח שליח עם שט"ח לפשר עם הלוה ונתפשר עמו וקרע השט"ח ואח"כ תבע המלוה ללוה שהשליח שינה בשליחותו שציוהו שלא יפשר עמו בכך ויש שרצו לדמותו לסי' קפ"ב ס"ד גבי שליח של הקונה שטעה דיכול לומר אני אין לי עסק בהמשלח רק עם השליח וה"ה בזה ויש שרצו לומר דהו"ל לגבי מלוה ולוה כא"י אם פרעתיך ולפע"ד הי' נראה דל"מ אם נימא כשיטת המהרשד"ם דבמטבע מזוייפת הו"ל א"י אם הלויתני דעכ"פ הוא פרע ואם כן גם בזה דהוא עכ"פ נתפשר ורק שזה טוען שלא נתפשר מדעתו אבל מצד ההלואה נפקע ואף אם נימא דשם שאני דעכ"פ הוא פרע וטוען שלא הי' מזוייפת אבל כאן זה א"י אם פרע כלל דדלמא זה לא נתרצה מ"מ נראה לפע"ד דל"מ אם נימא דהיכא דלא הו"ל למידע דפטור בכה"ג הו"ל כמאן דלא הו"ל למידע ובלא"ה כיון דכל הטעם הוא בשביל חזקת חיוב והרי החזקת חיוב בודאי אזל דהא זה שלח לפשר עמו והו"ל כמ"ש התוס' בכתובות דף כ"ג דכל דזרק לה הקידושין שוב אתרע חזקת פנויה וגם נלפע"ד דכיון דלגבי השליח אינו נאמן המשלח דזה טוען ברי נגדו א"כ שוב הו"ל כע"א דהא אינו נוגע כלל דהא לגבי נפשיה נאמן ופטור ושוב בודאי אתרע חזקת חיוב דהא יש ע"א דפטור ואף דע"א אינו נאמן מ"מ החזקה עכ"פ אתרע וגם הא הע"א לגבי מי שהאמינו עליו נאמן כתרי וזה נתן לו נאמנות והרי שלחו עם השטר והאמינו בכל מה שיאמר ודו"ק וצ"ע כי אני כותב מבלי עיון בספר: