שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן נ׳ (ט׳)

ובזה אמרתי דבר נחמד בהא דאמרו כי המני' רחמנא לאב לאיסורא לקטלא לא המניה רחמנא ותמה הפ"י דהא איסור בע"א הוחזק כמ"ש הרמב"ם פט"ז מסנהדרין וכבר הארכתי בזה בכמה מקומות וכעת נראה דבאמת צ"ב סברת הרמב"ם דלמה יהי' איסור בע"א הוחזק וניהו דנאמן לענין איסור מ"מ למיתה לא המניה מידי דהוה דע"א נאמן לשבועה ולממון לא המני' רחמנא וביאור הדברים נראה לפע"ד דבאמת אין נאמנות לחצאין וכל שנאמן לזה ממילא קטלינן אח"כ עי"ז דהוה כאלו ודאי הוא כן ורק לענין ממון התורה אמרה דאף משה רבינו לא מהימן דגזה"כ הוא דבעינן שנים וא"כ ל"ש לומר דהוחזק דניהו דאמת כן הא בעי שנים משא"כ אם כבר הוחזק הדבר לאיסור ואמרינן כיון שלענין זה האמינה תורה אותו א"כ עכ"פ כבר הוחזק הדבר ע"י ע"א וגם לענין קטלא המסובב אח"כ נאמן וז"ב ולפ"ז זהו בע"א אבל אב שנאמן לבתו הא הוא בע"ד ובע"ד אינו בגדר עד וא"כ ניהו דהאמינו תורה לענין איסורא לענין מיתה לא המניה דבע"ד אינו בגדר עד שיהיה נאמן ולא שייך בזה אין עדות לחצאין וז"ב. ובזה יש לישב קושית התוס' דהא כתיב בתורה את בתי נתתי לאיש והדר כתיב וסקלוה ולפמ"ש א"ש דבאמת שם אומר שני דברים שקידש בתו וזה קדשה א"כ לענין בתו לאסרה הוה בע"ד אבל מה שאמר שקדשה זה זהו מתורת עדות וכל שהוא מתורת עדות שייך לומר אין עדות לחצאין אבל רבא מיירי באומר סתם שקדשה וא"י למי ואח"כ בא אחד ואמר שקדשה והיא זינתה בכה"ג לא הוה רק בע"ד ולענין קטלא לא המניה רחמנא ודו"ק. מיהו ברמב"ם פ"א מא"ב מבואר דאף באמר שקדשה לפלוני אינו נאמן האב לקטלא וצ"ל דס"ל דכל שמעיד שבתו נתקדשה לזה הוה דבר אחד והוה בגדר בע"ד וא"כ הדרא קושית התוס' לדוכתיה והנה הרמב"ם כתב בפט"ז מסנהדרין דאם ע"א אומר גרושה היא זו או זונה היא ובעל אח"כ לוקה ותמה הפ"י בקו"א שם דהא גרושה וזונה הוה דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים ועיין בשב שמעתתא שמעתא וא"ו פט"ו שהאריך בזה ולפע"ד נראה דרבינו כוון בזה כוונה עמוקה דע"כ לא אמרינן דאין דבר שבערוה פחות משנים רק כשבא ע"א לומר שאשה זו גרשה וכבר נשאה כהן א"כ שפיר אינו נאמן אבל כל שבא ואמר אשה זו גרושה היא ואז לא הי' שום נ"מ לשום דבר א"כ לא מקרי דבר שבערוה עדן ושפיר נאמן ע"א דהוה רק מלתא דעבידא לגלויי ואח"כ כשבעלה כהן הרי כל שכבר האמינה תורה ע"א הוה כשנים ואף באיסורין כמ"ש הנימוק"י הובא בש"ך סי' קכ"ז ואף דהש"ך כתב שם דכל דא"צ שיהי' נאמן כשנים אינו נאמן כשנים באמת הרמב"ם ס"ל דכאן צריך שיהי' לו נאמנות כשנים ועכ"פ לדעת הפוסקים דבכ"מ נאמן כשנים וא"כ אח"כ שפיר לוקה ול"ש לומר דאין דבר שבערוה פחות משנים דהא כבר הוה כשנים וז"ב מאד בכוונת הרמב"ם. ובזה מיושב היטב קושיא הלז דבאב דלא האמינה תורה כשנים שוב לקטלא לא מהימן דאין דבר שבערוה פחות משנים דדוקא לעד האמינה תורה כשנים משא"כ לבע"ד וז"ב כשמש. ומן האמור נלפע"ד לישב קושית הגאון מו"ה דוב בעריש ז"ל בהגאון בעל פני יהושע בקונטריסין וכן הקשה דו"ז בישוע"י בהא דמוציא שם רע דאם הוזמו עדיו דצריך שתהי' לו לאשה והקשה בכהן מאי איכא למימר שהרי שויא אנפשא חד"א ונאסרה עליו ובחידושי לרמב"ם הארכתי בזה וכעת נ"ל דהנה אם נימא דזונה מקרי דבר שבערוה וכ"כ התוס' רי"ד בפירוש בקידושין דף ס"ו שם ולפ"ז הא כבר אמרו בכתובות דף ט' דפ"פ כשני עדים דמי דאל"ה אין דבר שבערוה פחות משנים והיינו כשהוא טוען ברי שהי' פ"פ ואין מכחישו אבל כאן שהוזמו עדיו רק שאתה אומר שהוא יהי' נאמן על עצמו לשויא חד"א לזה שוב אינו נאמן על עצמו דאין דבר שבערוה בפחות משנים ובמעשה דסמיא באמת אינו נאמן רק כשיש ע"א ומהימן לי' כבי תרי אבל בעצמו אינו נאמן וז"ב כשמש והוא דבר חדש כנלפע"ד ועיין בב"ש סי' קט"ו ס"ק כ"ג ובסי' קע"ח ותמצא הדברים ברורים דכל שהוא דבר שבערוה אינו נאמן בלי עדים ודוק' לצי"ש חייב לגרשה כשיש ע"א ונאמן כבי תרי שוב ראיתי במחנה אפרים הלכות עדות סי' י"ג שרצה לחלק בדבר שבערוה כמו שחלקתי למעלה ונהניתי: