שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן מ״ו (ח׳)

והנה הרא"ש כתב בשם הר"ח דפסק כר' יוחנן וטעמא דידי' דאמרינן במס' יו"ט דהלכה כר"י נגד רב ושמואל והנה נרשם במ"מ ביצה דף ד' ובאמת שם אינו מבואר רק דרב ור"י הלכה כר"י אבל לא היכא דרב ושמואל ס"ל כן ובהגהת מהרל"ח באהע"ז סי' מ"ם ראיתי שעמד בזה וכתב כיון דהתוס' כתבו בב"ק דהלכה כר"י נגד רב לבד וה"ה נגד שמואל לבד ע"ש ממילא כאן שרב ושמואל כל אחד סובר שלא כמו שסבר חברו א"כ לגבי כל אחד מהם הלכה כר"י וממילא הלכה כר"י ע"ש ובאמת שהדברים נראים אף דקי"ל דאף דמחולקים בטעמים נחשבים רבים כמ"ש המהרי"ק בשורש מ"ם והובא בהגהת ש"ע חו"מ סי' כ"ה ס"ב ועיין בשו"ת נו"ב מהד"ת חלק חו"מ סי' ג' וביד שאול סי' רמ"ב הארכתי בזה היינו דוקא כשעכ"פ הדיין ס"ל דהדין כן רק שנחלקו בטעם הדין אבל כל שנחלקו בהדין פשיטא דנחשבו כל אחד לדיעה בפ"ע וא"כ נגד כל אחד הוה הלכה כר"י אבל תמהני על הגהת מהרל"ח דלא נזכר שהרא"ש בחולין דף נ"ה בשמעתא דגלודה פסק כר"י נגד רב ושמואל מיהו גם שם י"ל כיון דרב ושמואל כל אחד חולק על חברו שהרי שמואל ס"ל כרוחב סלע ע"פ כל השדרה ורב ס"ל כל העור מציל חוץ מעור בית הפרסות וא"כ ר"י דס"ל דבית פרסות נמי מציל ס"ל דלא כרב וגם דלא כשמואל שהרי שמואל ס"ל דרוחב סלע ע"פ כל השדרה בעי וא"כ הלכה כר"י נגד כל אחד ואחד. ובזה נראה מה שהבית יוסף ביו"ד סי' נ"ט טרח לבאר טעמו של הרי"ף ע"ש הוא משום דס"ל דבכה"ג ודאי הלכה כר' יוחנן נגד רב ושמואל ובזה מיושב היטב קושית הנו"ב מהד"ק חלק יו"ד סי' כ"ו שהקשה להרא"ש דדחה לרב ושמואל נגד דברי ר"י בגלודה א"כ אמאי דחה דברי ר"י גבי כבוש ופסק כשמואל דכבוש כמבושל ואף דרב ס"ל ג"כ כן מ"מ הא אין הלכה כרב ושמואל נגד ר"י ולפמ"ש א"ש דכל דס"ל בחדא הלכה כמותם נגד ר"י ודו"ק ועיין ברא"ש פ' חביות לענין סוחט אדם אשכול לתוך הקדירה ע"ש ודו"ק. ועיין בהרא"ש פ' במה בהמה גבי עזים יוצאות צרורות ליבש אבל לא לחלב דגם שם פסק כר"י נגד רב ושמואל וגם שם יש לחלק כמ"ש דדב ושמואל לא ס"ל כהדדי ע"ש ודו"ק שוב ראיתי בתוס' חולין ד' צ"ז ד"ה אמר שכתבו דהלכה כר' יוחנן לגבי רב כדאמרו בביצה ד' ולגבי שמואל כדאמר בעירובין דף מ"ו הרי שביארו כיון דהלכה כר"י לגבי רב לחוד ולגבי שמואל לחוד ה"ה נגד שניהם ומן האמור אני תמה על השל"ה בהקדמתו שכתב לישב דברי הרמב"ם שכתב בפ"ו מדיעות ה"ז כרב ודלא כר"י והסמ"ג הקשה ע"ז דפסק כרב נגד ר"י ושמואל וכתב השל"ה דר"י בטל לגבי רב ושמואל שאף שנחלקו אבל תרווייהו לא ס"ל כר"י והדבר תמוה דהא קי"ל כר"י נגד רב ושמואל וכמ"ש ומהתימה על זקני הגאון הבקי העצום בעל שער אפרים שהאריך בחריפות ובקיאות והביא דברי השל"ה הנ"ל ולא הרגיש בזה וצ"ע. שוב ראיתי באותה תשובה בדף ל"ג ע"א בהגהות בנו שהאריך בענין זה אי הלכה כר"י נגד רב ושמואל ע"ש ונהניתי ואח"כ בזמן רב מצאתי בשו"ת נו"ב מהד"ת חלק יו"ד סי' סמ"ך מ"ש בכלל זה ע"ש ולא נפניתי כעת להאריך בזה ועיין בספר שו"ת רמ"ע מפאנו סי' צ' ודבריו תמוהים כמ"ש במפתחות ועיין בשו"ת מהרי"ט חלק יו"ד סי' ג' בהך כללא דרב ושמואל לגבי ר' יוחנן ובכללא דריב"ל לגבי ר' יוחנן או לרב ושמואל ע"ש ועיין תוס' חולין דף צ"ז ד"ה אמר ודו"ק היטב. ועיין בתוס' ר"ה דף ל"ד ד"ה לדידי ועיין בשו"ת זקני הגאון בעל שער אפרים סי' ס"ה דף ל"ג ומ"ש בנו הרב בהג"ה שם על דברת זקני המהרש"ל שם זי"ע בעת צר לנו ואני כותב זאת בעש"ק בשלח תרי"ד ד' ירחם עלינו ויושיענו מצרותינו ואוכל לשבת על התורה והעבודה בלב שמח. והנה במ"ש הרמב"ם בפ"ז מאישות והוקבע כן בש"ע דאם בא שני וקדשה בתוך שלשים הרי"ז מקודשת לשני לעולם לפי שבשעה שקידשה השני לא היתה מקודשת ותפסי בה קדושי שני ונעשית א"א ולאחר השלשים יום כשיבאו קדושי הראשון ימצאו אותה א"א ונמצא הראשון כמי שקדש אשת איש שאין קדושין תופסין בה אבל אם מת השני או גרשה תוך ל' דחזרו קידושי ראשון והוא תימה דמלבד אריכות דברים שהאריך בזה הרמב"ם שאין דרכו אף גם דכל דהוה חזרה הרי פקעי קידושי ראשון והר"ן נדחק דאינו חזרה גמורה ולפע"ד נראה דהנה הר"ן כתב דאם מקדש אשה על למ"ד יום מקודשת לעולם ואני כתבתי בגליון הש"ע דהדבר מבואר בגיטין פ"ב דאמרינן כיון דפסקה פסקה וכתב הר"ן בחידושיו שם בשם הרא"ה דאם קונה קרקע על למ"ד יום ממילא נעשית שלו לעולם כיון דפסקה פסקה וא"כ מכ"ש בקידושין ולפ"ז כיון דבתוך השלשים חל קידושי שני ואז עדיין לא חזרה בה דבתוך השלשים הרי לא חל עדן קידושי הראשון וכיון שקדשה עכ"פ על משך שלשים יום ממילא אח"כ חלו קידושיו לעולם והוה א"א וז"ש רבינו לפי שבשעה שקדשה השני לא היתה מקודשת ותפסי בה קידושי שני ונעשית א"א ולאחר השלשים יום כשיבאו קידושי ראשון ימצאו אותה א"א ונמצא הראשון כמי שקידש א"א והיינו משום כיון דפסקה פסקה ולפ"ז כיון דהקידושין לא הי' רק על שלשים רק דממילא נעשו הקידושין קידושין לעולם א"כ שוב כל שמת השני ול"ש כיון דפסקה פסקה שוב חלו קידושי ראשון דהא באמת לא הוה חזרה כלל וכמ"ש אמנם נראה דהנה גוף דברת הר"ן צ"ב דא"כ כל שנתן במתנה ע"מ להחזיר נימא כיון דפסקה פסקה וכבר האריך בזה בא"מ סי' כ"ח והארכתי בזה על דרוש לס"ת והוא בחבורי כת"י בדף קצ"ח ושם הבאתי דמצאתי בספר בני אהרן בדף קכ"ח שהקשה ג"כ על הר"ן קושיא זו וכתב דשאני מעמ"ל דלא ניתנו אפילו ליום אחד שהתנאי קשור בו אבל התם אין מטיל תנאי בנתינתו יעו"ש ולפ"ז לכאורה כאן יש לדון דהוה כאלו מטיל התנאי אך באמת זה אינו דהא לא הי' שום תנאי עד שלשים ועד שלשים היא ברשותה להתקדש לשני וא"כ ממילא לא נפסקו הקידושין ואדרבא כיון דפסקו הקידושין של השני פסקו לעולם אברא דלפמ"ש שם לישב קושית הא"מ דשאני מעמ"ל דלא ניתן מתחלה רק על זמן זה ויותר לא רצה שיהי' שלו אבל כאן לא אמר רק שנותן לו על יום אחד אבל לא הטיל תנאי שאח"כ יוחזר לו והארכתי בזה א"כ כאן דלאחר שלשים נתקדשה להראשון א"כ כשנתקדשה לשני לא הי' רק עד שלשים יום ושוב ל"ש כיון דפסקה פסקה וע"כ צ"ל דכיון דהוה חזרה א"כ חזרה בה מקידושי ראשון ושוב ע"כ מטעם חזרה קאתי עלה וא"כ פקעי קידושין הראשונים ובזה מבואר טעם שני הדיעות. ובזה מבואר היטב מה שאמר ר"ח קידושי שני במה פקעו והיינו דניהו דהוא לא קדשה לגמרי מ"מ ממילא חלו לגמרי כיון דפסקה פסקה. ובזה מיושב היטב מה דנחלקו רב ושמואל במעכשיו ולאחר שלשים דהרי כל שאמר מעכשיו א"כ הטיל תנאי ול"ש כיון דפסקה פסקה ולכך נחלקו אי חזרה הוה או תנא'. ובזה מיושב מה דק"ל בהא דאמר ר"י אפילו קידושי מאה תופסין ומטעם דשוי נפשי' כשרגא דלבני וקשה הא כיון דלית ליה חזרה א"כ כל דחלו קידושי שני או השלישי נימא כיון דפסקה פסקה ולפמ"ש א"ש דהא כיון דהוה שייר הוה כאלו הטיל תנאי דהא הוה כשייר מזמנו שיהי' חלין קידושי שנים לא שייך כיון דפסקה פסקה אברא דעדיין צ"ב כיון דלא יוכלו קידושין של השני והשלישי לחול אחריו רק עד משך הזמן שהתחילו קידושין הראשונים וא"כ הרי כבר נודע מה שנחלקו בר פדא ועולא אי קדושת הגוף פקעה בכדי או לא וכתב הר"ן שם דאף אביי דס"ל קדושת הגוף פקעה בכדי היינו משום דכל קנין שאינו עולמית מקרי קנין פירות הלכך בהקדש כיון דיכול לחול קדושת דמים ממילא גם קדושת הגוף לזמן דהוה רק ק"פ חל אבל באשה דל"ש קדושת דמים שוב אין מקום לחול ע"ש שהביא בשם ירושלמי דקידושין דר' יוחנן מחלק כן ולפ"ז כאן דא"א לחול רק עד משך הזמן הלז וא"כ אינו רק ק"פ וכיון דבאשה לא שייכי היאך שייך שיור והיא קושיא גדולה אך נראה דע"כ לא כתב הר"ן דקנין דמים לא שייך באשה ול"מ קנין לזמן רק באם יכול לקדש עולמית אבל כאן כבר נתקדשה להראשון ולא נשאר לה כח להתקדש רק עד הזמן הלז כאלו הוא קנין עולם וכעין דאמרו מי דמי הכא שייר בקנינו הכא לא שייר בקנינו וכעין זה כתבתי ביד שאול סי' רכ"א לענין קדושת הגוף דכל דאין בידו להקדישו רק עד הזמן הלז אף קדושת הגוף פקע בכדי יעו"ש ומכ"ש בזה אך עדיין קשה דהא קדושת הגוף לא פקעה בכדי וא"כ כיון דעד אותו זמן לא הוה ק"פ רק קה"ג כיון דלא נשאר רק אותו זמן א"כ נימא דעכ"פ לא נפקע בכדי אך ז"א דבפדאן אחרים ל"ש לומר קדושת הגוף לא פקעה בכדי וא"כ מה בכך דהוה קה"ג מ"מ נפקע דבא אחר ואפסקיה אך עדיין צ"ב דזה דוקא אם יש לו כח להפסיק אבל כאן דשיורא שייר ל"ש כלל קדושת הגוף לא פקעה בכדי וגם הא באמת צריכה גט מכל אחד וא"כ לא נפקע בכדי אמנם עדיין קשה דהרי הש"ס פריך בנדרים שם וקדושה להיכן אזלא אלא מעתה האומר היום את אשתי ולמחר אי את אשתי מי נפקא בלא גט ומשני דקדושת הגוף לא פקעה וכ"כ בשם הר"ן דקידושי אשה ודאי לא נפקע בכדי משום דל"ש קדושת דמים באשה ולפ"ז לפמ"ש לעיל דזה ל"ש כאן דהא כבר נתקדשה על לאחר למ"ד יום לראשון במעכשיו וא"כ לא שייך סברת הר"ן ולפ"ז אם נימא דקדושת הגוף פקעה בכדי א"כ למה תצרך גט הא כאן לא שייך סברת הר"ן וקדושת הגוף פקע בכדי וא"כ הרי כאן עולא אמר ר' יוחנן ועולא ס"ל דקדושת הגוף פקע בכדי דאמר כיון שנקצצו שוב אין קדושות אך צ"ל דעולא לעצמו הוא ס"ל כן אבל ר' יוחנן משמע דס"ל כב"פ וכמ"ש הר"ן שם דלכך הלכה כב"פ מדשקיל וטרי ר"י אליבי' ואמר דאשה כפדאן אחרים דמי וא"כ ניחא דקידושי כולן תפסי בה: