שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן מ״ה (י״ג)

והנה לכאורה הי' נראה לפע"ד דאין התחלה לקושיא ממקוה דשאני מקוה דבעת שהלך למקוה לא עלה על לבו שום ספק מהמקוה דלא עלה על דעתו שתהי' חסרה וא"כ יש לומר דהיתה חסרה מקודם אבל בשחיטה איך שייך לחוש שמא בעור נפגמה והרי המומחה ששוחט עיקר המחאתו שלא יעשה שום דבר המפסיד את שחיטתו ואיך אפשר שלא יזהר שלא תעשה פגם בעור קודם השחיטה וזה לדעתי מ"ש סכין אתרעי בהמה לא אתרעי והיינו משום דהרוב שמתעסק בשחיטת הבהמה בודאי נזהר בזה ואיך אפשר שפגם בעור הא זהו נגד הרוב דרוב מומחים אינם מפגמים אבל במקוה לא עשה שום דבר להזהר במקוה רק שהמקוה בעצמותה היתה בחזקת כשרות וכל שמצינו חסר כעת חיישינן גם על למפרע ואף דבטבל ונמצא דבר חוצץ דבודאי ג"כ ראה שלא יהי' עליו חציצה היינו דשם יש לחוש שמא לא נזהר היטב לנקות ונמצא עוד דבר החוצץ אבל שהוא יעשה מעשה שיפגום הסכין בעוד זה אינו מעשה מומחה ומצוי אצל שחיטה ובזה ממילא גם דברי האגודה מיושב דכל שהיה לו קבלה וידע כבר זה אינו מגדר מומחה שישכח ולא יזהר לשחוט כהוגן שלא יפסיד ולכך מוקמינן אחזקתו ועכ"פ מיושב מה שהקשה הש"ס מטבילה ולא הקשה ממקוה כקושית התוס' וכבר התעוררו בזה האחרונים ולפמ"ש א"ש דממקוה אין מקום כלל להקשות רק מחציצה דג"כ נזהר אדם שלא יהי' דבר עליו רק שיוכל להיות שלא נשמר היטב ועוד נשאר עליו והגוף אתרעי ולכך ס"ד דדמי לשוחט וע"ז משני דסכין אתרעי עוד יש לי לומר בכוונת הש"ס דסכין אתרעאי עפמ"ש הנקה"כ ביו"ד סי' שצ"ו דגל שאני דיש לתלות דבגל מת ויש זמן ידוע אימתי מת אבל כשאין זמן ידוע מוקמינן אחזקתו הראשונה וביאור הדברים ע"פ מ"ש הרשב"א ביו"ד סי' פ"א דכל שאין מקום לומר זמן אימתי יצאת מחזקתו חיישינן למפרע ע"ש ולפ"ז גם כאן כיון דעצם ודאי פוגם א"כ יש לך לתלות אימתי יצא מחזקתו הלכך תלינן שיצא אז מחזקתו אבל כל שאין זמן לתלות חיישינן למפרע כיון דודאי יצא מחזקתו כמו בחציצה דא"א לתלות דבאותו רגע יצאת מחזקתו דמהיכן לקח דבר החוצץ וע"כ משום שנתעסק בו וא"כ עכ"פ יצאת כבר מחזקתו ותו יש לך לחוש למפרע מיהו גם שם אינו ברור דהרי נתעסק לאחר שטבל ויש לך זמן מוגבל ועכ"פ ממקוה בודאי ל"ק כיון דשם שייך חסר ואתאי וא"כ אין לך זמן מוגבל שוב חיישינן למפרע ג"כ דאין לך זמן לתלות: