שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן ל״ט (ו׳)

והנה המחנה אפרים בהלכות אישות שם האריך ליישב הסוגיות עפ"י דברי הרשב"א והר"ן דכל שיצאת מחזקתה מחיים וא"א לתת גבול כמו בסרכא מחמרינן למפרע והביא ראיה מכתם שנמצא בחלוק דמטמא למפרע עד שתאמר בדקתי חלוק זה ולא היה בו כתם אלמא דכל שיצאת מחזקתה וא"א לתת גבול מטמאינן למפרע ע"ש והנה המ"א תמה עליו תרי תמיהי דמדכר דכירי דא"כ היאך אמרו שם דאם הי' לח הרי"ז טמא עד שעה שיכול לחזור ולהיות לח ולא אמרינן עכשיו ראתה דל"ש לומר כיון שיצאת מחזקתה דא"כ הי' לו לטמא למפרע וגם הא אמרו שם ל"ש אלא שרץ אבל כתם אפילו לח הרי"ז טמא למפרע וקשה מ"ט לא נימא דעכשיו ראתה ע"ש ובאמת שהן תמיהות גדולות ועצומות ולפע"ד נראה בזה דהנה כבר כתבתי בתשובה אחת לתמוה על סברת הרשב"א הנ"ל דכתב דכל דא"א לומר שעכשיו יצאת מחזקתה וא"א לתת גבול שוב מחזקינן למפרע והלא א"א להחזיק למפרע דהא למפרע הי' לה חזקת כשרות והרי חזקה דהשתא נגד חזקה קמייתא לאו כלום הוא והבאתי שם דברי הנקה"כ ביו"ד סי' שצ"ו שמחלק שם דכל שא"א לתת גבול עד כמה נחזיק בחזקה דהשתא לא סתרינן החזקה קמייתא ורק בנפילת הגל דאפשר להחזיק ולומר דעד נפילת הגל הי' בחזקת טהרה ובעת נפילה יצא מחזקתה ואני הבאתי דהדבר מבואר בתוס' רי"ד כסברא זו ובשו"ת משאת משה מבואר בהדיא דכל שיש לפנינו שני חזקות ואם ניזיל בתר חזקה דהשתא נסתור החזקה קמייתא לגמרי לא אזלינן בתר השתא והארכתי בזה אך צ"ל דהרשב"א ס"ל דאף בכה"ג אזלינן בתר חזקה דהשתא היינו לא לעשותו כוודאי רק ספק הוה ועכ"פ לא דחינן אותה לגמרי רק דמחמירין ואמרינן דכל דחזינן שיצאתה מחזקתה אתרע חזקה דמעיקרא ומספקינן בה כל דלא נוכל לתת גבול ובזה ג"כ מקיימין שני החזקות חזקה קמייתא דלא נעשה כודאי וגם החזקה דהשתא וזה נראה לפע"ד בסברת הרשב"א לחומר הנושא. ובזה יש לישב מה שתמה השעה"מ פ"ג מאישות על הרשב"א דלמה מייתי הרשב"א והר"ן ראיה מסיפא דמשנה גבי כתם ולא הביאו מרישא לענין שרץ דמטמאינן למפרע ולפמ"ש א"ש דשם דטמא מן התורה והיינו לשרוף וא"כ א"א לומר דהוא מטעמי' דרשב"א דהא הוה רק ספק ותולין ולא שורפין וע"כ צ"ל כסברת הש"ס ריש נדה דהוה כתרתי לריעותא שרצים דגופיה ושרצים דמעלמא אבל הכתמים דאינו רק דרבנן ותולין ולא שורפין שפיר הקשה הרשב"א דלמה מטמאין למפרע וכבר הקשו כן התוס' ולכך חידש כיון דיצא' מחזקתה ולפ"ז לר"ש דס"ל דתרתי לריעותא לא הוה רק ספק וא"כ שפיר אמר שם ר"ש דבשרף בלח אינו מטמא רק עד שעה שיכול לחזור ולהיות לח והיינו דבאמת כל שאפשר לתת גבול לחזקה דהשתא כל שיצאת מחזקתה שפיר מחמרינן וא"כ לדידיה דתרתי לריעותא הוה רק ספק ושפיר מחמרינן בספיקא אליבי' דהא אפשר לתת גבול עד אותה שעה שיכול לחזור ולהיות לח אבל בכתם דאינו רק דרבנן שפיר מחמרינן אף למפרע דאין אנו סותרין החזקה דמעיקרא וגם לפמ"ש התוס' ר"פ הרואה דבכתם יש יותר לתלות דהי' למפרע ולכך שכחה אם הרגישה משא"כ זמן קרוב א"כ שוב יש להחמיר בכתם למפרע. ובזה יש לישב הא דאמרו בנדה דף ג' ופירש"י דהקושיא קאי על למפרע ובקדמונים גם במהרש"א הקשו דגם על להבא קשה ולפמ"ש התוס' פרק הרואה יש לישב ודו"ק. ובחידושי אמרתי בזה לישב דברי הרשב"א דהנה באמת כבר כתבתי דגוף סברת הרשב"א צ"ב במה שחידש דכל דא"א לתת גבול מתי יצאת מחזקתה א"כ ע"כ יצאת מחזקתה מחיים ושוב אי אתה יכול לומר העמידנה על חזקתה ע"ש דאדרבא קלקלתו הוא תקנתו דאם אי אפשר להגביל זמן א"כ שוב תסתור החזקה דמעיקרא לגמרי וזה א"א דחזקה דמעיקרא עדיף מחזקה דהשתא וא"כ למה לא ניזיל בתר חזקה דמעיקרא אמנם נראה בזה דהנה גוף דברי הרשב"א צ"ב דכיון דהביא מתחלה דברי רבותינו הצרפתים דחזקה שלא נתבררה לא אזלינן בתרה ואח"כ הביא דברי הר"ש דמ"מ מועיל החזקה משום דהוה חזקה דאתיא מכח רובא וא"כ גם בסירכא אף דאי אפשר להגביל זמן מ"מ ניזיל בתר חזקה דאתיא מכח רובא וכבר האריך הט"ז סי' פ"א לתמוה על הרשב"א וכתב שלא יאמין שיצא מפי הרשב"א והנראה בזה דהנה כבר נודע מ"ש אביי בגיטין דף כ"ה דשמא מת לא חיישינן ושמא ימות חיישינן ודעת הר"מ מיוני בתוס' קידושין דף מ"ו דקידושין ג"כ כן דבשלמא קידש לא חיישינן ושמא יקדש חיישינן ולפ"ז נראה לפע"ד דבר חדש דכיון דחידש הרשב"א דבדבר שלא ידענו להגביל זמן אתה יכול להרחיב החזקה עד למעלה א"כ שוב לא שייך חזקת חי דהא יש לחוש שמא יטרף אח"כ ושמא ימות חיישינן וא"ל דעכ"פ עד כה הי' לו חזקת חי דז"א דכל שנולד אח"כ ולא נדע להגביל זמן נחוש גם על העבר א"כ שוב אף שנבדק גם כעת ולא נמצא שום חשש המטריף דאז נדע שלא הי' טריפה מקודם שוב הו"ל חזקה שלא נתבררה בשעתה וכמ"ש התוס' לענין גבינות דבשעתה לא נתבררה דכל שעה ושעה איכא למיחש שמא יטרף ונטרף מחיים אבל כאן דעכ"פ יצאת חזקתה מחיים וכבר נודע מה שחידש התב"ש בסי' כ"ט לענין מים בראש דכיון דהרוב אין לו מים בראש וזו מדיש לה מים בראש יצאת מחזקתה שוב חיישינן למפרע ול"ש לאוקמא אחזקתו וה"ה בזה ושוב הוה חזקה שלא נתבררה ואף דל"ד לגבינות דשם א"א לברר החזקה בשום אופן כיון דיכול להיות שחי והיא טריפה עד יב"ח וכאן כל שנבדוק נראה שלא נטרפה אבל מ"מ יש לומר דסברת הרשב"א דכיון דבעוד בחיים חיותו של הבהמה א"א לבדוק ולברר וא"כ אף דיש לה חזקת כשרות וחזקת חי אבל כל שנתגלה דיצאתה מחזקתה מחיים וא"א להגביל הזמן דעד פה היתה בחזקתה א"כ שוב נתברר למפרע דמה שהחזקנו בחזקת חי היתה בטעות ושוב הוה כל שעה ושעה חזקה שלא נתבררה ולא מקריא חזקה ושפיר כתב הרשב"א דחיישינן למפרע דל"ש לומר דהא סותר לחזקה דמעיקרא דז"א דשוב הוה חזקה דמעיקרא חזקה שלא נתבררה מקודם ולא מקריא חזקה וז"ב ומיושבים היטב דברי הרשב"א והר"ן וסברתם ולפ"ז נראה לי דזה שהביא מהך דכתם דכל שנמצא יבש מטמאינן למפרע ומטעם דא"א לומר עכשיו יצא מחזקתו דהרי הוא יבש שוב מטמאינן למפרע והיינו דכבר כתבו התוס' דיש גיטין ובקדמונים שם דחזקת טהרה דאשה אינה חזקה גמורה דעלולה לראות כל שעה ולפ"ז כתם דרבנן גזרו אף שלא הרגישה דאימר הרגשת עד הוא וכדומה שוב לא שייך חזקת טהרה דהא חיישינן שמא תראה אח"כ ושוב תהי' למפרע חזקה שלא נתבררה בשעתה וא"ל דאם תראה שוב יהי' לח ולא נוכל להחזיק למפרע דז"א דהרי בשרץ אמרו דעכ"פ כל שיכול לחזור ולהיות לח חיישינן ובכתם חיישינן דאימר יבש היה ומיא נפל עלה ושוב א"א להגביל זמן והוה חזקה שלא נתבררה בשעתה די"ל דיבש הי' ומיא נפיל עלה ומעתה מיושב היטב קושית המח"א דלכך בכתם חיישינן למפרע ולא אמרינן דהשתא הוא דנפיל דז"א דכל הטעם שהוצרך הרשב"א לחדש דכל שיצאת מחזקתה מחיים חיישינן למפרע והוצרך להביא ראיה הוא משום דחזקה דהשתא לא נחשב לכלום נגד חזקה קמייתא ולפ"ז כל דחידש הרשב"א הסברא הלז דיש לחוש שמא היתה כבר וא"א להגביל זמן שוב החזקה קמייתא הו"ל חזקה שלא נתבררה ומעתה אדרבא לפי דגם בכתם לח יש לחוש שמא יבש הי' ונפיל מיא שוב חיישינן לכל כתם לטמאו למפרע דהו"ל חזקה שלא נתבררה דאם לא היה מקום לחוש שוב היה חזקה דמעיקרא חזקה טובה דהא כל שתחוש שמא תמצא כתם והי' לח וא"א לחוש למפרע רק בשיעור שיוכל להיות לח ושוב אתה יכול להגביל הזמן והוה חזקה שנתבררה ורק כיון דחידש ר"א דבכתם יש לחוש ביבש שוב אין כאן חזקה דמעיקרא ובזה ניחא מה שחידש ר"א סברא זו ולכאורה מנ"ל לר"א דר"ש לא פליג גם בכתם והרי כתם הוא מדבריהם ומנ"ל לחוש שמא יבש הי' ונפיל מיא ולפמ"ש א"ש דיצא לו דאל"כ למה מטמאין בכתם יבש למפרע וע"כ דבכתם תמיד חיישינן ובזה ניחא דלכך מחלק בשרץ בין לח ליבש דעד אותו שיעור שיכול להיות לח שוב הוה חזקה שלא נתבררה ולמפרע באמת לא מטמאין דנגד זה הוה חזקה דמעיקרא וז"ב ות"ק דמטמא בשרץ אף למפרע גם בלח היינו משום דהוא ס"ל דתרתי לריעותא הוה ודאי ושרצים דמגופה ושרצים דמעלמא הוה תרתי לריעותא וכדאמרו בריש נדה אבל ר"ל לשיטתיה דס"ל דתרתי לריעותא לא הוה רק ספק א"כ א"א לטמאות בשביל זה ואין לך לחוש רק משום דהוה חזקה שלא נתבררה וא"כ לכך ביבש דא"א לתת גבול ל"ש חזקה דמעיקרא דהוה חזקה שלא נתבררה אבל בלח דיש לך שיעור להגביל עד זמן שיכול להיות לח שוב עד אותו זמן הו"ל חזקה שנתבררה וז"ב מאד מאד ודו"ק היטב כי חריף ועמוק הוא ת"ל. ובגוף קושית התוס' בהא דאמר שמאי דהעמד אשה על חזקתה וגם ב"ה לא אחמרו רק לתרומה ולקדשים אבל לחולין לא והקשו דהא הו"ל ספק טומאה ברה"י דטמא אף בחולין דיליף מסוטה נראה לפע"ד דבר חדש דהנה כבר נודע מ"ש התוס' ריש שני נזירים גבי נזרק טומאה בין שניכם דכל שא"א להיות ודאי טמא בשניהם שוב לא שייך למילף מסוטה דלא ילפינן מסוטה רק מה שיכול להיות בודאי ע"ש וכ"כ בנדה ד"ה והלל ולפ"ז בשלמא בספק טומאה דעלמא שפיר אמרינן דהתורה עשה ספק כודאי וטמא אבל באשה דזה כלל לכל נשים דעלמא וא"כ איך אפשר לטמאות למפרע דהא בכל הנשים דעלמא בודאי ישנו עכ"פ איזה נשים דאינן טמאות וא"כ עכ"פ א"א לומר דהוא ודאי דהא אדרבא עפ"י הרוב יש לה חזקת טהרה ומאי אית לך למימר דיש לחוש על כל אשה שמא היא ראתה למפרע וע"ז מועיל החזקה דטהרה כל דאי אפשר להיות כודאי ומידי דהוה אשני נזירים דכל דידעינן דרק אחד נטמא א"א להיות כודאי מכ"ש בנשים דעלמא דעכ"פ זה ודאי דישנן נשים רבות דלא ראו למפרע וא"א לטמא כולם בודאי והספק הוא כולל לכל נשים וא"כ ע"כ דתחוש לכל אשה בפ"ע ושוב הוה חזקת טהרה חזקה טובה דזה הספק כולל נשים רבות וז"ב מאד מאד. ובאמת בגוף סברת התוס' דכל דא"א להיות כודאי טמא לא מדמינן לסוטה היה נראה לפע"ד עפמ"ש לעיל בשם הר"ן דכל דיש ספק בנותן הטומאה שוב שייך לאוקמא אחזקה וא"כ איך נדמהו לסוטה הא כל שהיו שני בועלים ונודע דרק אחד טמאה הספק גם על הנותן טומאה מי הי' ובכה"ג יש לאוקים כל אחד מהבועלים בחזקת כשר דלא בא עליה ושוב בשני בועלים לא הי' כודאי ממילא גבי טומאה כיון דמסוטה יליף הו"ל ג"כ כסוטה אף דשם הנותן הטומאה הוא ברור והנה כבר כתבתי למעלה דזה כוונת התוס' דלטמא למפרע לא יליף מסוטה דכל שאין הבועל בפנינו שוב גם הנותן טומאה הוא בספק ושוב מועיל חזקת טהרה ובזה אומר אני דצדקו דברי המהרש"א בריש נדה שחידש דכל דליכא חזקה לטהר שפיר ילפינן מסוטה לטמא אף למפרע ולא כמהר"ם לובלין שם ועיין מלמ"ל פי' ממקואות שהאריך בזה ולפמ"ש דברי המהרש"א נכונים דהא כל דליכא חזקת טהרה שוב ילפינן מסוטה לטמא אף למפרע דל"ש לאוקמא אחזקה וכל סברת הר"ן הוא דוקא כשיש חזקת טהרה ובזה מיושב היטב מה שהקשה הרב בעל שב שמעתתא פי"ב שמעתא א' בהא דתנן בנדה דף י"ד נמצא אחר זמן טמאין מספק ופטורין מקרבן והיינו ביותר משיעור כדי שתרד מן המטה והרי נדה הוה רה"י דהמקום שבה מקום סתר הוא כמ"ש התוס' בסוטה דף כ"ח וא"כ כל דאתרע החזקה דעכ"פ ראתה בכדי שתרד מן המטה אמאי לא נטמא למפרע מספק לשיטת המהרש"א ולפמ"ש א"ש דכל דהי' לה חזקת טהרה ניהו דעכשיו אתרע אבל עכ"פ אינו רק ספק בנותן הטומאה הרי לשמאי ולהלל בחולין מוקמינן בחזקת טהרה ולא מטמאינן למפרע משום דהוה ספק בנתינת הטומאה וה"ה בזה וז"ב מאד ויש לישב בזה כמה ענינים ונלאיתי להאריך והמעיין ימצא בזה ת"ל כמה ענינים נפלאים: