שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן כ׳ (ו׳)

ובזה נראה לפע"ד דהיטב אשר דיבר הגאון שארי בעל נו"ב חלק אהע"ז סי' וא"ו לחלק דדוקא באיסור כהונה בעי תרי רובי משא"כ לענין ישראל סגי בחד רובא ע"ש ולפמ"ש הדבר נכון דבאמת הא דל"מ רוב לר"ג משום דהו"ל ספק טומאה ברה"י דאף דרוב מועיל ברה"י מ"מ כאן ל"מ רוב דיש חשש שמא אזלה היא לגביה והו"ל קבוע והוה ספק וספק טומאה ברה"י הו"ל כודאי ולכך בעי תרי רובי דלא הו"ל קבוע דגזרו רוב סיעה אטו רוב העיר וכדאמרו שם בכתובות דף ט"ו בהדיא וא"כ שוב מועיל דהו"ל רוב ורוב מועיל אף בטומאה ברה"י אבל לענין פסול יוחסין לישראל דהפסול מצד עצמה דבפסולי קהל היא מוזהרת כמו הוא וא"כ שוב הספק בעצמה ולא ילפינן מספק טומאה וניהו דחיישינן שמא אזלה היא לגבי' מ"מ כל דאין קבוע ניכר מקילין ולא מקרי ספק טומאה ברה"י אבל לענין פסולי כהונה דהיא אינה מוזהרת רק כל היכא דהוא מוזהר וא"כ כשתנשא לכהן לא יהי' הספק מצד עצמה רק מצד הבועל אותה ובכה"ג לא שייך ספק טומאה ברה"י ואף דהטומאה באלה מצד שנבעלה מקודם לפסול לה הא אז לא הי' שוב טומאה רק דנפסלה לכהונה ועיקר אנו דנין על עת שנשאת לכהן ואז אין הפסול מצד עצמה רק מצד הכהן והוה ספק טומאה ברה"י מיהו י"ל דגם בפסולי קהל כל דהספק מצד שנבעלה לאחר שוב הוה ספק טומאה ברה"י ועכ"פ יהי' איך שיהיה זה דוקא בס"ס אבל כל שטוענת ברי וא"כ אין הפסול מצד הכהן דהא יש לו ספק ועיקר הפסול משום דהיא מוזהרות כל דהוא מוזהר אבל עליו איכא איסור טפי דהיא ידעה מאיסור והוא לא ידע ואף דספק אסור מה"ת מ"מ היא וודאית והוא ספק עכ"פ הספק שלה גדול יותר הו"ל הספק בעצמה יותר מהכהן הבועלה ושפיר נקרא ספק מצד עצמה ולא מקרי ספק טומאה ומקילין מצד טענת ברי שלה דאדם נאמן על עצמו ודו"ק היטב כי אף שיש לפקפק מ"מ ענין נחמד הוא ודו"ק. ובחידושי אמרתי סמך לסברת השטה מקובצת הנ"ל בב"ק מהא דאמרו ריש נדה דשמאי ס"ל דהעמד אשה על חזקתה והקשו בתוס' וכל הקדמונים דהא מסוטה יליף ולא מוקמינן אחזקה וגם להלל קשה דבחולין לא החמיר רק לענין קדשים ואמאי לא החמיר גם לחולין ולפמ"ש השטה א"ש דל"ש למילף מסוטה דהאיסור בא מצד אחד שנבעלת לאחר משא"כ נדה דהטומאה בגופה וצ"ל לשיטתו דבמקוה דמטמא למפרע הוא משום תרתי לריעותא דעשו כודאי אבל לא יליף מסוטה דשם ג"כ הספק בגופה והא דאמרו אח"כ ושניהם לא למדוה אלא מסוטה היינו כמ"ש ר"ת דהיינו דלא תקשי להו מסוטה אבל לא מדמי כלל לסוטה ע"ש אמנם אחר העיון י"ל דגם במקוה דמי לסוטה ואדרבא רואה אני שהדברים ק"ו דהשתא בסוטה דהספק טומאה בא מצד אחר מצד הבועל עשה הכתוב ספק כודאי מכ"ש בטהרות שנעשו ע"ג המקוה דהיו טומאות מקודם רק שהספק על טהרה א"כ הטומאה הוה מצד שנגעו הטומאה וכדומה והספק על הטהרה פשיטא דמחמירין בספק והוה כודאי ודו"ק אברא דלפ"ז יקשה מה פריך מחביות אמקוה הא שאני חביות דהספק בעצמותו אם אותו החבית הוא יין או חומץ דאם הי' יין שפיר הי' תרומה על השאר ול"ש חזקת טבל דגם הטבל הוא מצד עצמו והספק של היין הוא ג"כ בעצמותו ואולי יש לומר דגם ביין ונמצא חומץ י"ל דבא הסבה מחמת דבר אחר דהחמיץ מחמת שעמד במקום שהי' מזיק ליין וכדומה וא"כ גם ביין הו"ל הספק מצד אחר וכל דאיכא תרתי לריעותא נילף מסוטה דהו"ל כודאי הן אמת בב"מ דף ע"ג אמרו מעיקרא דחמרא חמרא דחלא חלא ופירש"י שהקלקול בתוכו אלא שאינו ניכר וא"כ הספק בא מצד עצמו ואולי דזה תלוי במה שנחלקו ר"י וריב"ל בב"ב דף צ"ו אי כל ג' ימים הראשונים הוא ודאי יין או דהג' ימים האחרונים הוא וודאי חומץ דאם נימא דהג' ימים הראשונים הוא ודאי יין שוב א"א לומר דקלקולו בתוכו דהא חזינן דאף שנתברר אח"כ שהוא חומץ מ"מ ג' ימים הראשונים אמרינן בודאי שהוא יין וע"כ דהקלקול בא מצד אחר ושפיר דמי למקוה אבל אם נימא דהג' ימים אחרונים הוה ודאי חומץ ומקודם הוה ספק י"ל דקלקולו בתוכו ושפיר מקשה הש"ס מ"ש מקוה מחביות דגם בחבית י"ל דהקלקול מחמת דבר אחר וכמ"ש ובזה יש לישב פסקי הרמב"ם דלא יסתרו אהדדי ודו"ק ואכ"מ להאריך ובמ"ש יש ליישב ע"ד הפלפול דברי התוס' בחגיגה דף י"ד ע"ב ד"ה בתולה שהקשו דאמאי תהי' נאמנת הא לר"י לא מפיה אנו חיין וכתבו דשמא כאן דאף היא בכלל איסור כדכתיב אלמנה וגרושה לא יקחו וקרי בי' יקיח נאמנת ודבריהם תמוהים דהא גם שם בנבעלה לפסול גם היא מוזהרת וא"ל דאינה מעידה רק על בנה התינח מעוברת מדברת מא"ל דאינו רק עליה וכבר נדחקו בזה בטורי אבן ובשעה"מ פי"ז מא"ב בסופו ע"ש ולפמ"ש א"ש דכל הטעם דאינה נאמנת לר"י משום דהו"ל ספק טומאה ברה"י ומטעם דהספק טומאה אינו בא מצד עצמה רק מצד הבועל דהיינו הכהן שיבא עליה דכל היכא דהוא מוזהר היא מוזהרת ולפ"ז זהו בכל הפסולים אבל במה דכתיב אלמנה לא יקח וקרי בי' לא יקיח ע"כ היא בעצמותה מוזהרת ושפיר הו"ל הטומאה מצד עצמה וכל שהוא מצד עצמה ל"ש ספק טומאה ברה"י ונאמנת וכמ"ש וז"ב ודו"ק. אך העיקר בכוונת התוס' נראה לפע"ד דהנה בהא דנחלקו ר"ג ור"י אם נאמנת האשה במדברת ומעוברת הי' נראה לפע"ד דבר חדש דהנה כבר נודע מ"ש התוס' רי"ד בקידושין ס"ו דע"א אינו נאמן שזו גרושה או זונה דהו"ל דבר שבערוה ואינו פחות משנים ולפ"ז הא אמרו בגיטין דף ב' דבדבר שבערוה אין ע"א נאמן להוציאה מחזקת ערוה ולפ"ז כיון דעיקר נאמנות הוא מצד דיבורה ובלא דיבורה כבר אתחזיק איסור ערוה לכהן דאף במדברת כבר אמר ר"י דאין אפוטרופוס לעריות והרי"ז בחזקת מעוברת לנתין ולממזר עד שתביא ראיה לדבריה וא"כ שוב אין האשה נאמנת להוציא מחזקת ערוה דבדבר שבערוה אין ע"א נאמן ומכ"ש אשה דאינה נאמנת בזה וסברת ר"ג דנאמנת נראה לפע"ד דכבר נודע מ"ש האחרונים דע"כ לא אמרו דבדבר שבערוה אין ע"א נאמן רק היכא דגם לפי דברי העד הי' כאן דבר שבערוה רק שרוצה להוציא מזה אבל אם לפי דברי העד לא הי' כאן ענין דבר שבערוה נאמן ע"א ומטו בה משמא דתשובת מיימוני להלכות אישות סי' ג' ועיין שב שמעתא וא"ו פ"ד וגם אני הארכתי בזה לפ"ז כיון דהיא אמרה לכשר נבעלה ולא הי' כאן דבר שבערוה שוב האשה נאמנת ולר"י דס"ל דלא מפיה אנו חיין משום דכל דלא ע"פ דיבורה הי' כאן חזקת ערוה שוב ס"ל דאשה עכ"פ לא נאמנת ועיין ב"ש סי' ד' ס"ק ס' דס"ל דאין אשה נאמנת אף בדבר דלא אתחזיק איסור ואף דבזה לא קי"ל כן מ"מ בדבר שבערוה רק שלפי דבריה היתה אומרת שלא הי' כאן דבר שבערוה פשיטא דאינה נאמנת. ובזה נראה לפע"ד לישב קושית הפ"י שהקשה דלמה אמר ר"י דלא מפיה אנו חיין עד שתביא ראיה לדבריה דאכתי למה לא ניחוש כשם שהפקירה עצמה לזה הפקירה עצמה לאחר ודלמא נתין וממזר הי' ע"ש ולפמ"ש א"ש דכל דלא אתחזיק כאן דבר שבערוה שוב האשה נאמנת שלא הפקירה עצמה לאחר ובזה נראה לפע"ד לישב דברי הרשב"א די"ל דלכך לר"ג אלים ליה ברי אף בחד ספק וס"ס לא מהני משום דכל שטוענת ברי שמעולם לא הי' כאן ענין דבר שבערוה שפיר נאמנת אבל כל שהיא לא טוענת ברי א"כ הו"ל כאן דבר שבערוה דבעי שנים וניהו דהוה ס"ס מ"מ ניהו דהו"ל יותר מרוב מ"מ ברור כשני עדים לא הוה אבל לר"י דס"ל דנאמנותה ל"מ כל דהוה דבר שבערוה ובס"ס מהמנת משום דס"ס אלים מרוב ומותרת עפ"י הדין והרי ס"ס אף בדבר שבערוה נאמנת וא"כ מוכח שפיר דס"ס אלים מרוב דרוב ודאי ל"מ בדבר שבערוה וס"ס מועיל ע"כ דס"ס אלים בעצמותו ואף דבאמת ס"ס מועיל בדבר שבערוה אפשר דלר"ג באמת אין מועיל בכל דבר שבערוה דהרי ס"ס במקום דאתחזיק איסור ל"מ לדעת הפוסקים מכ"ש במקום דהוה דבר שבערוה וז"ב ומעתה שפיר הקשו בתוס' דאיך מותרת לכה"ג הא הו"ל דבר שבערוה ולר"י אינה נאמנת אף שלפי דבריה לא התחיל כאן דבר שבערוה מ"מ אינה נאמנת בזה וע"ז תירצו כיון דגם היא בכלל האיסור נאמנת והיינו דע"כ דלא אמרינן דאשה אינה נאמנת להוציא מחזקת דבר שבערוה דוקא דבר שבערוה שאין בא מצדה רק משום דכל דהוא מוזהר היא מוזהרת וא"כ שוב אינה נאמנת אבל באיסור שגם עליה בעצמה היא מוזהרת וא"כ לגבי עצמה פשיטא דנאמנת לומר שלא הי' כאן דבר שבערוה ומתוך שנאמנת לגבי עצמה דאדם נאמן על עצמו דהוא יודע שאינו חלב ואף נגד שני עדים ועיין בבכור שור בחידושיו ליבמות ולגבי עצמה פשיטא דנאמנת לומר שאין כאן דבר שבערוה מעולם ממילא נאמנת גם לגבי כה"ג וכעין מ"ש הרמב"ן והרשב"א דלכך נאמנת האשה על נדתה אף דבדבר דאתחזיק איסור אין ע"א נאמן מתוך שנאמנת לגבי עצמה נאמנת לגבי בעלה וה"ה בדבר שבערוה בכה"ג שלפי דבריה אין כאן דבר שבערוה וז"ב כשמש ת"ל והוא ענין חדש ולפמ"ש צ"ל דהא דחיה נאמנת לומר זה ממזר וזה כשר אף דהוה דבר שבערוה משום דשם א"א בע"א וכמ"ש הר"ן וז"ב. עוד נ"ל בישוב דברי הרשב"א הנ"ל דהנה התוס' בכתובות י"ב ד"ה ר"ה מחלקו בין היכא דהו"ל למידע הו"ל שמא גרוע ע"ש ולפ"ז לכאורה צריך להבין דאיך מועיל ס"ס לר"י בשמא דהא הוה שמא גרוע דהרי אשה נשאת בודקת ונשאת ומדלא טענה ברי ע"כ הוה שמא גרוע אך נראה דבאמת אדרבא לר"י דס"ל דאינה נאמנת אף שטוענת ברי א"כ שוב קלקלתה תקנתא דל"ש לומר דהוה שמא גרוע מדלא טענה דהא אף אם טענה לא נאמנת י"ל דהיא ידעה דאינה נאמנת ולכך היא שותקת ולפ"ז זהו לר"י אבל לר"ג דאם טענה ברי נאמנת וא"כ אם לא טענה ברי ממילא הוה שמא גרוע ואף בס"ס לא מועיל דהשמא גרוע והוה ריעותא מדלא טענה ובזה נתישב לי מה דק"ל טובא דאמאי הוצרך הש"ס לחדש דלר"י הוה ס"ס והא כבר תירצו דלר"י ל"ק דאשה נשאת בודקת ונשאת ולא הקשה הש"ס רק דר"ג אדר"ג ומשני דיש חילוק בין ברי ושמא וא"כ למה הוצרך הש"ס לחדש לר"י תירוץ אחר ולא ראיתי בהחפזי למי שעמד בזה ולפמ"ש א"ש דבאמת אדרבא כיון דאשה נשאת בודקת ונשאת א"כ שוב יקשה למה מכשיר ר"י הא הו"ל ריעותא גדולה דלמה לא טענה ברי ולכך כיון דחידש הש"ס דלר"ג מש"ה לא מועיל ס"ס משום דלא טענה ברי שוב קשה על ר"י ג"כ וע"כ לומר דלר"י שוב לא אלים ליה הברי וא"כ ליכא ריעותא במה דלא טעין וכמ"ש ודו"ק היטב: