שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ג׳ סימן ע״ז (ד׳)

והנה במ"ש למעלה דאיך מועיל פדיון והא כ"ש אין לו פדיון הי' נראה לי דבר חדש די"ל דהטעם דלכך כ"ש אין לו פדיון משום דכיון דאמרו בע"ז שם דלאו אורח ארעא לאשתמושי בכלי שנשתמש לגבוה להדיוט א"כ כל שקדשו קדושת הגוף הקדושי' ע"מ שיהי' קדושתו לעולם לכך אין לו פדיון ולפ"ז להס"ד שם דלא ידעינן מהסברא הלז והיה ס"ד דמותר להדיוט א"כ אפשר דכ"ש יש לו פדיון וגם בדף נ"ד דלא ס"ל סברא זו דלאו אורח ארעא וכמ"ש הר"ן א"כ שפיר יש לומר דכ"ש יש לו פדיון ודו"ק וצ"ע בזה. והנה במה שהבאתי למעלה בשם הבעל המאור דדעתו לחלק דבכ"ש דיש מועל אחר מועל לכך ל"ש לומר דבאו בה פריצים וחללוה ולכך נאסרו כ"ש דאחז משא"כ אבני מזבח דאינו כ"ש והרמב"ן חולק בזה דע"י ישראל גם אבני מזבח אינו שייך שיצא לחולין וע"י עכו"ם יצא לחולין דע"ז נאמר ובאו בה פריצים וחללוה יעו"ש היטב אני תמה מאד מה יענה הבעה"מ למה דאמרו בנדרים דף ס"ב ע"א מה בלשצר שנשתמש בכלי קדש שנעשו חול שנאמר ובאו בה פריצים וחללוה מכיון שפרצים נעשו חול וכתיב בי' בלילא קטל בלשצר וכו' הרי מבואר בהדיא דגם בכלי שרת נעשה חולין ע"י שהעכו"ם הוציאו וערש"י ובפירוש הרא"ש דע"י שהוציאו הכלי שרת לשתות בהם נתחללו והרי מבואר דאף כ"ש נתחלל ע"י עכו"ם וככל דברי הרמב"ן ואני מתפלא על עצמי על שניהם גם יחד איך מאורי אור שלהם לא הבריקו רשפי זיקם בהמאמר הנ"ל וצע"ג ולדברי בעל המאור הנ"ל שמחלק בין כ"ש לשאר דברים דבכ"ש ל"מ החילול שהרי הם קדושת הגוף מצאתי טוב טעם למ"ש רבינו פ"ו מבית הבחירה הט"ז שכתב דבמקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לע"ל לפי שקדושתה מפני השכינה ושכינה אינה בטלה משא"כ חיוב הארץ שאינו רק מפני הכיבוש וכיון שנלקחה הארץ בטל הכיבוש ועזרא לא קידש בכיבוש רק בחזקה ולא בטלה כל מה שקידשו עולי בבל ע"ש ותמה הכ"מ מ"ש חזקה מכיבוש הא גם בחזקה כל שנלקח מאתם ל"ש חזקה וגם הא בקדושה ראשונה הי' ע"י כיבוש וחזקה ולמה יגרע מחזקה בלבד ולפמ"ש א"ש דבאמת שיטת הבעה"מ דעכו"ם א"י לחלל כלל רק בני ישראל ודוקא מה שאינו קדושת הגוף ולפ"ז בשלמא במקדש וירושלים דהוא קדושת שכינה לא נתבטל כלל דפשיטא דעדיף מכ"ש והיא קדושת הגוף והיינו גוף קדושת עצמותו משמו יתברך ושכינה אינה בטלה משא"כ קדושת א"י דאינו רק בשביל כיבוש של רבים אף דע"י עכו"ם לא נתחללה מ"מ כיון שנלקח מאתם ולא הי' כיבוש רבים ממילא נתחללה קדושתו ע"י פריצי ישראל בעו"הר משא"כ מה שקידש עזרא נשאר לעולם דעכו"ם א"י לחלל ועולי בבל קדשוה ולא חללוה א"כ נשאר קדושתו לעולם וז"ב מאד ויש להאריך בזה אחר כמה שנים ראיתי בשו"ת תשב"ץ ח"ג סי' ה' שרצה לומר דבאו בה פריצים וחללוה לא שייך בבה"כ דקדושתן אע"פ שהן שוממין ומה דיצא לחולין אבני המזבח הי' משום שהפקירו הישראל ותמהני שלא זכר שם דברי הרז"ה והרמב"ן אלו שנעשה חולין וכן מבואר בש"ס נדרים הנ"ל בהדיא וצ"ע והנה זה רבות בשנים שהקשיתי בהך דאמרו בר"ה דף כ"ז דשופר של עולה כיון דמעל נפק לחולין והקשיתי לשיט' הרמב"ם פ"ו ממעיל' דבכ"ש וקרבן דהוא קדושת הגוף דלא יצא לחולין יש מועל אחר מועל וא"כ מה קאמר בעולה דכיון דמעל נפק לחולין הא לא יצא לחולין דהוא קדושת הגוף ואמרתי דכיון דעשה שופר ופירש"י דנקבוהו מחיים והרי הרמב"ם חשב תלש קרן השור למום וא"כ שוב אינו רק קדושת דמים ויצא לחולין והארכתי בזה הרבה והנה שנים רבות אח"כ בשנת תרי"ב למדתי מס' בכורות ובהגיעי לדף כ"ו שם בהא דמבעיא התולש צמר מעולה תמימה מהו וכתבו התוס' שם ד"ה התולש וז"ל א"כ חשוב האי צמר כבעל מום מעיקרא וכן שופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא משום כיון דמעל נפק לחולין כדקאמר פרק ראוהו ב"ד משמע דשייך בי' פדיון ודבריהם סתומים וכפי הנראה דקשיא להו הא בקדושת הגוף ל"מ פדיון ויש מועל אחר אחר מועל וע"כ כתב דהוה כבעל מום ויש לו פדיון או דמיירי בדמי עולה ודמי שלמים ועיין בתוס' זבחים דף פ"ו ע"א ד"ה אתיא שוב ראיתי בחידושי מהר"מ בן חביב ביום תרועה דף כ"ח שם שפירש כוונת התוס' דבכורות הוא דק"ל היאך יצא לחולין הא בעי העמדה והערכה וע"ז כתבו דהוה כבע"מ ויש לו פדיון ע"ש וזהו קרוב לשמוע בפירוש התוס' שכן נראה הילוך כל דברי התוס' ועכ"פ עפ"י דבריהם יש לישב גם הקושיא שהקשיתי.