שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ג׳ סימן רכ״ג (ג׳)

והנה לפי דרך הראשון שכתבתי למעלה דלאחר זמן איסורו אסור לשרוף חמץ לדידן דקי"ל מפרר וזורה לרוח דכל הנקברים לא ישרפו וכמ"ש המג"א סתמ"ה לכאור' תמוה לי בהא דאמרן בפסחים ט"ו מחלוקת בשש אבל בשבע דברי הכל שורפין וקשה הא מסתמא ר"א בשם ר"י לא פליג על חכמים וגם קאי על ר"מ ור"י דהם בעלי פלוגתא דר"י וס"ל דחמץ מהנקברים והיאך מותר לשרוף בשבע דהוא לאח"ז איסורו והיא קושיא גדולה לדעתם והנ"ל בזה דהנה שם אמר ר"מ דשורפין תרומה טהורה עם הטמאה ומשמע דהטמאה מרובה וכיון דתרומה טמאה בודאי מצותו בשריפה וא"כ יתבטל האפר של הטהורה בטמאה ברוב ודברי המג"א סי' תצ"ח ס"ק כ"ח תמוהים הם דפשיטא דכל דלא שייך נ"ט בטל ברוב ובפרט אם החמץ הוה מין במינו דגם המג"א מודה וא"כ פשיטא דעכ"פ מותר לשרוף ואין לחוש שמא יהנה באפרו דבטל ברוב ובלא"ה נראה דכל הטעם דנשרפין אפרן מותר דנעשה מצותו וכאן לא נעשה מצותו כיון דעיקר הביעור אינו רק מדרבנן ומה"ת בביטול סגי וכל שעבר שש ואינו ברשותו לבטלו שוב לא נעשה מצותו כהלכתו והאפר אסור ובשלמא לר"י דיליף מנותר א"כ השריפ' הוא המצוה אבל לחכמים הביטול הוא העיקר והפירור והזירור הוא רק שבזה יקיים מצות הביטול וא"כ לא מקרי נעשה מצותו ובזה יש לישב קושית התוס' דף י"ד ע"ב ד"ה הכא טמא והכא טהור ודו"ק ובלא"ה י"ל דלפמ"ש התוס' בפסחים דף ה' ד"ה ואומר דמה"ת מותר להנות בשעת ביעורו א"כ א"א לאוקמא לא לאחר שבע דעכ"פ מן התור' אינו הולך לאיסור דמותר בשעת שריפ' לר"י אלא דלפמ"ש התוס' בדף כ"א דדוקא לר"י אבל לרבנן אסור להנות א"כ לדידן דקי"ל כחכמים שפיר מותר לשרוף אבל לר"מ דאמר מדבריהם והיינו מדברי ר"ח סגה"כ ור"ע והרי לר"ע דס"ל דאין ביעור חמץ אלא שריפ' א"א לשרפו ולכך לא מוקי לאחר שש ודו"ק כי כתבתי ע"ד הפלפול מיהו לשיטת רש"י גם לר"י לאחר שש השבתתו בכל דבר. והנה לכאור' ק"ל בהא דאמרו מצינו להבער' שהוא אב מלאכה והרי המ"א סי' תמ"ו הקשה דהא חמץ ג"כ עשה ול"ת וכ' דלפי שיטת הרי"ף אין עשה ול"ת דוחין עשה ול"ת ולפ"ז קשה הא כבר נודע מ"ש הפ"י במס' ברכות דף כ' ומקצת מזה כבר כתב הרמב"ן בתה"א דטומאת כהנים כיון דלא משכחת העשה בלתי דחייב הל"ת לא מקרי דחוי' כ"א הותרה ולפ"ז כיון דגם כאן אם נימא דתשביתו ביו"ט א"א לאשכוחי קיום המצו' כ"א בדחיית הל"ת דיו"ט כיון דאין ביעור חמץ אלא שריפה וא"כ התירה התור' דלא נאמרה לאו דיו"ט כלל לענין ביעור חמץ וא"כ מה בכך שהוא אב מלאכה והותרה לגמרי והיא קושיא נפלא' וצ"ל דמזה גופא מוכיח ר"ע דתשביתו מעיו"ט דביו"ט ההכרח לומר דהתירה התורה העשה ול"ת ומה"ת לומר כן מוטב שנאמר דהוא מעיו"ט ולא התיר' התורה איסור כלל וז"ב ובזה מיושב היטב קושית הפ"י הנ"ל דאם נימא דתשביתו אף בשאר דבר פשיטא דמותר לזרות ולפרר דא"ל דאחשבי' וקראו מלאכ' דא"כ יהי' מותר לגמרי ונימא דהתורה התירה לגמרי דמה"ת לפרש מעיו"ט ולאסר ביו"ט אף שאר דבר מוטב שנפרש ביו"ט ולא אסרה התורה שאר דבר וממילא מותר בשאר דבר וז"ב כשמש עוד י"ל בזה דהנה לכאורה קשה לי דלמא מיירי ביו"ט ואף דהוא אב מלאכה דלמא מיירי ביו"ט ואפ"ה יכול להבעיר ע"י עכו"ם וכעין שכתב הרשב"א ח"א סי' שנ"ו לענין הבערת פתילה דיכול לקיים ע"י עכו"ם וצ"ל דהוה לי' כעין מצוה שבגופו דל"מ ע"י שליח ובפרט ע"י עכו"ם דאין שליחות לעכו"ם ועיין בפרמ"ג דאו"ח בהקדמה הכוללת אות ק' ולפ"ז זהו דוקא אם נימא דאין ביעור חמץ אלא שריפה ויליף מנותר וא"כ הו"ל מצוה שבגופו אבל אי השבתתו בכ"ד ולא הקפידה תורה רק שישבת מן העולם לא מקרי מצוה שבגופו ומותר ע"י עכו"ם וע"י שליח דאין ביעור חמץ אלא שריפה ודו"ק.