שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ג׳ סימן ע״ז (ג׳)

ובזה מיושב היטב מה דהקשה בספר מקמ"ח בסי' קמ"ה הנדפס מחדש על דברת הרמב"ן בחידושיו לע"ז דף מ"ז ע"א דלגבוה לא מהני ביטול כלל ע"ש ותמה הוא דא"כ איך קאמר ויתברינהו והיינו דיהי' מועיל ביטול והיאך יועיל ביטול לעשות אבני מזבח מזה ועוד הקשה דהרי בלאו דברי הרמב"ן קשה הא הש"ס מבעיא לי' באשרה שבטלה מהו למצוה משום דמאיס והיאך קאמר נתברינהו והיא תמיה גדולה ולפמ"ז א"ש דכל דאפשר דיהי' חזי לגבוה שוב ממילא מעולם לא נפקי לחולין ועדיין בקדושתו קאי ועומד וע"כ לא מבעיא לן באשרה שבטלה מהו למצוה וגם דברי הרמב"ן דל"מ רק היכא שהי' מתחלתו אשרה ופשיטא דמאיס לגבוה אבל כל שהי' קדושת הגוף ולא מצי לאפקועי מקדושה כלל רק משום דל"ח לגבות אבל כל שחזי לגבוה ע"י הביטול שוב לא נפקע הקדושה מעולם וז"ב ונכון ודו"ק. והנה לפע"ד הי' נראה דבר חדש דלהרמב"ן דחידש דכל דהי' של ישראל ונאסרה ע"י מעשה הנכרי מועיל מעשה לבטל אף דע"ז של ישראל אין לו בטלה לפי דכיון דע"י מעשה בא האיסור ממילא יכול להתבטל ע"י מעשה יעו"ש ולפ"ז נ"ל דבר נכון דגם ישראל יוכל לבטל דאף דאין ישראל מבטל ע"ז של נכרי היינו דוקא ע"ז של הנכרי אבל כאן דבאמת הדבר אינו של הנכרי רק דע"י מעשה אסרה א"כ כשהישראל מבטל המעשה יוכל להפקיע המעשה ולפ"ז מיושב היטב הקושיא הנ"ל דהרי כפי הנראה מדברי הרמב"ן בדף מ"ז מטעם דמאיס לגבוה קאתי עלה והיינו דאף דלמצוה הוה בעיא דלא אפשיטא לגבוה חמור מלמצוה וכמו שנראה מדברי הרמב"ם פ"ד מאיסורי מזבח שפסק דאשרה שבטלה אין מביאין ממנה גיזרין למזבח ועבכ"מ שם ולח"מ ולפ"ז הרי התוס' הקשו באשרה שבטלה דהוה בידו כיון דיכול לבטלה ע"י נכרי וכתבו דזה ל"מ בידו כיון דאין ביד ישראל לבטלה ולפ"ז כאן דביד הישראל לבטלה שוב ל"מ דחוי כלל דכל שבידו לא הוה דיחוי ולא מאיס לגבוה ובפרט במה שהי' כבר של גבוה ושפיר אמר נתברינהו ובזה מיושב היטב מ"ש להקשות דלפי מ"ש הפוסקים בסי' קמ"ו דגם ע"י אמירה בעלמא מבטל הנכרי א"כ למה קאמר נתברינהו לא תניף עליהם ברזל א"ר והא הנכרי יכול לבטל באמירה ולפמ"ש א"ש דע"י נכרי שוב ל"מ הביטול דהו"ל דיחוי וע"י ישראל ל"מ לבטל ע"י אמירה כ"א ע"י מעשה המורה על ביטול ויש להמתיק הדבר דלכך באמת יוכל הנכרי לבטל באמירה דהרי נכרי אוסר מיד כדקי"ל בסי' קל"ט ולכך יוכל לבטל גם באמירה אבל של ישראל אינה אסורה עד שתעבד ולכך בעי מעשה ולכך כאן דהי' צריך מעשה דבאמת הי' של ישראל ולכך צריך תבירה ודו"ק ואף דישראל אינו מבטל ע"ז של נכרי משום גזירה דרבא הא זה אינו רק מדרבנן כמ"ש הסמ"ג ועדן לא נגזרה בזמן הלז ודו"ק היטב בכל מ"ש עוד יש לומר בישוב הקושיא מהא דאמר נתברינהו דהיאך מועיל ביטול לגבוה דהרי המעיין ברמב"ן יראה שהטעם משום דמאיס לגבוה ולפ"ז יש לומר דשם דתברינהו וקנאו בשינוי דסותת אבנים מקרי שינוי והרי קי"ל דיש שינוי בנעבד והרי לענין אתנן דעת הר"א מגרמיישא בשטמ"ק בב"ק דאף בשינוי החוזר עכ"פ לא מקרי מאיס ומכ"ש בזה ועיין בע"ז דף מ"ו ע"ב ובתוס' שם. ובזה יש לישב מה שהקשה בשו"ת פני ארי' על דברי הרמב"ן הנ"ל דאיך יליף הש"ס בתמורה דנעבד מותר להדיוט מדנאסר לגבוה ודלמא הקרא אתי לענין ביטול דל"מ לגבוה ולפמ"ש א"ש דבאמת שחיטה מקרי שינוי ובשינוי כ"ע מודו דלא מקרי מאיס לגבוה דהרי קי"ל דיש שינוי בנעבד וע"כ דבאמת מותר להדיוט ורק לגבוה אסור ול"ש שינוי דבהכי אסרה התורה ובלא"ה יש לומר דהרי יסוד דברי הרמב"ן הוא מהא דבעי ר"ל באשרה שבטלה מהן למצוה והרי התוס' כתבו שם דלכך לא מקרי באשרה בידו משום דצריך שהנכרי יבטל ולפ"ז זה אינו רק מדרבנן משום גזירה דרבא כדאמרו בע"ז דף מ"ב וגם לר"י ס"ל כדרבא ועמלמ"ל פ"ח מע"ז וא"כ ל"ק על קרא דמה"ת ביד ישראל לבטלו וגם בהך דלתברינהו ל"ק דשם עדן לא נגזרה הגזרה הלז ובאמת שבלא"ה יש לעיין בהך דגנזו בית חשמונאי אבני מזבח הא יש לומר דדמי לאבני הר שנדלדלו דקי"ל דשרי דאין בו תפיסת יד אדם ואף דלגבוה קי"ל דיש נעבד במחובר מ"מ לזה י"ל דעכ"פ ביטול מועיל דל"מ מאיס מאחר דלהדיוט שרי ולגבוה הוא דנאסר וכל שבטלי שוב לא מאיס לגבוה בכה"ג וצ"ע בזה ובלא"ה י"ל דשם בהך דשיקצום למזבח ראיתי בברטנורה פ"א ממדות מ"ו דמה ששיקצום הוא שהקטירו על אבנים של מזבח לע"ז ולפ"ז לא נעשו האבנים גוף ע"ז רק משמשי ע"ז ובמשמשי ע"ז י"ל דמודה רמב"ן דאם בטלם מותר לגבוה אחר שכתבתי כ"ז ראיתי בחידושי הריטב"א בע"ז דף נ"ב בהא דאמר לתברינהו לא תניף עליהם ברזל אמר רחמנא וכו' וכתב דלרווחא דמלתא נקטי' דבלא"ה פסול לגבוה כיון דקודם ביטול פסול לגבוה יש דיחוי אצל מצות וכתב שכן פירשו בתוס' וכעת לא ידעתי איה מקום כבודם עכ"פ ל"ק על הרמב"ן דבאמת הוה מצי לשנויי כן וביותר ביאור הוא בריטב"א דף נ"ד ד"ה האי בימוס בעלמא.