ובזה נראה לפע"ד הא דנחלקו הרמב"ם והרא"ש והובא שני הדיעות בטוש"ע חו"מ סי' רס"ו סעיף יו"ד דזה נתן סימנים וזה נתן סימנים ואחד מביא ע"א שמסייע לדבריו דלשיטת הרמב"ם דע"א כמי שאינו ויניח וא"צ השני לשבע כנגדו והרא"ש כתב דצריך לשבע נגד בעל העד ואם אינו נשבע נותנים לבעל העד ולכאורה הא טעמא קאמר דע"א הוה כשנים לענין שבועה א"כ כ"ז שלא נשבע צריך ליתן לאותו שהעד מסייעו ולפמ"ש א"ש דהא כל הטעם דע"א הוה כשנים הוא לפי שבא להוציא מהשני א"כ צריך להיות נאמן כשנים א"כ לפ"ז כאן ששניהם נותנים סימנים והיה הדין דיניח א"כ עכ"פ לא צריך שיהיה נאמן כשנים וא"כ בזה לא נתנה לו התורה נאמנות כשנים וע"א בלבד למה יחייב שבועה הא אף שנשבע לא יתנו לו כמ"ש הד"מ והש"ך שם והרא"ש ס"ל דכיון דבכ"מ הוה ע"א כשנים לענין שבועה א"כ כאן הוה ג"כ כשנים לענין זה ושיטת הרמב"ם ס"ל דכאן באמת לא שייך שבועה דלמה ישבע בחנם והא לא יתנו לו הבגד אף שישבע וא"כ כיון שא"י לחייב שבועה שוב לא הוה רק כע"א בעלמא וע"א הוה כמי שאינו ולכך יניח ודו"ק היטב כי הוא ענין נחמד ועיין מ"ש בשערי משפט סי' פ"ו ס"ק ב' להקשות על הך דינא ודבריו אינם נכונים כמו שיראה המעיין ובפרט לפמ"ש כל שאינו תועלת בשבועה שוב אין לו דין שנים רק כע"א גרידא וא"י לחייבו שבועה ושוב ליתא לקושיתו ודו"ק היטב.
שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ג׳ סימן ע״ה (ג׳)
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Lemberg, 1865-1890
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך שואל ומשיב מהדורא קמא, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.
