שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ג׳ סימן ע׳ (ב׳)

והנה במה שהבאתי למעלה דברי הירושלמי מה דאמרו הדא דתימא בקידושי שטר אבל בקידושי כסף לא ור"י אמר מכיון שהאמינה תורה אפילו בכסף נמי ואינו מובן דלפמ"ש התוס' דמיירי לאחר שתקנו שבועת היסת א"כ מ"ט דר"י ולהמרדכי דמיירי קודם שתיקן היסת א"כ מ"ט דר' אבין ועיין בא"מ סי' ל"ה ולפע"ד נראה דבר חדש דהנה בהא דהקשו בתוס' דלמה לא מהמני לאחר שתקנו שבועת היסת אם ישבעו וכתבו דבעינן שיהמנו בדיבורם נלפענ"ד סברת התוס' דהנה בגיטין ס"ז אמרי דיבורא מקרי ואמרי מעשה לא עבדי וכתבו התוס' דדיבור שגומר המעשה עי"ז מחשב הדיבור מעשה ולפ"ז ממילא בשני עדים דדיבורם נחשב מעשה דע"י נגמר המעשה לחיוב ולפטור שוב נאמנים בדיבורם ולפ"ז כל דצריכין לשבע ובלא"ה אינם נאמנים א"כ שוב עדיין לא גמר עדן הדבר עד שישבעו א"כ לא נחשב עדותן מעשה רק דיבור גרידא ודיבור גרידא שייך מקרי ואמר ומי יימר דמשתבע וא"כ בשעה שהעידו עדן הי' דיבור בעלמא ושוב שייך מקרי ואמרו ואח"כ כשישבעו שוב לא הוה תורת עדות ושייך עביד לאחזוקי דיבורא או שבאמת לא ישבעו ועכ"פ בעת עדותם לא גמרו הדבר ושוב אין נאמנים דשייך עביד אינש לאחזוקי דיבורא וז"ב ולפ"ז גם בקידושין שייך זאת כל שקדשה בכסף ומעתה זה שאמר ר"י כל שהאמינתו תורה דמה"ת א"צ לשבע וא"כ הדיבור שלהם הי' חשיב מעשה דמה"ת מקודשת וצריכה גט א"כ חשוב מעשה שוב נאמנים אח"כ כשישבעו דהא הדיבור הראשון חשוב מעשה וז"ב כשמש.