שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ג׳ סימן רכ״ג

לעלם משכיל במה שהבאת קושית הפ"י בפסחים דף ד' בהא דאמרו ש"מ מדר"ע דאין ביעור חמץ אלא שריפה ופירש"י דאל"כ יבערנו בד"א יפררו ויזרה לרוח או יאכילנו לכלבים והקשה הפ"י הא י"ל דאחשביה רחמנא לשרפה וכמו בחלה הנה בחידושי לה"פ ובתשובה כתבתי דרכים רבים בזה וכעת נ"ל דבר חדש עפמ"ש המג"א סי' תמ"ה דלדידן דקי"ל כל הנקברים לא ישרפו היאך קי"ל דשורפין חמץ והא קי"ל כחכמים דמפרר וזורה לרוח והו"ל מהנקברים וכתבתי בחידושי לה"פ דשאני התם דהו"ל כחרכו קודם זמנו דמותר וכן מבואר בלשון רבינו והארכתי בזה ולפ"ז זהו אם הביעור הוא קודם יו"ט אבל אם הביעור הוא ביו"ט לאחר זמן האיסור שוב ע"כ דאין ביעור חמץ אלא שריפה דאם הוא בשאר דברים שוב אסור לשורפן דהו"ל כחרכו לאחר זמנו וכיון שרק מפרר וזורה לרוח לא שריפה א"כ ל"ש דהתורה אחשבי' לשריפתו דהרי לא צותה התורה כלל שריפה רק שאר דברים וזה אינו מלאכה ודו"ק היטב כי נחמד היא מאד ואף דהא דהנקברין לא ישרפו אינו רק מדרבנן מ"מ עכ"פ שיהיה מצותו בשריפה מן התורה ויהי' מקרי עי"ז מלאכה אף פירור וזורה לרוח דטעם דאחשביה לשריפתו זה ודאי אי אפשר דניהו דמן התורה ל"ח שמא יהנה באפרו ומותר לשרוף ג"כ אבל עכ"פ עיקר מצותו בשריפה זה ודאי אינו ועיקר מצותו לקבור כדין כל הנקברים וא"כ ל"ש אחשבי' אבל לפי האמת דהוא מעיו"ט שפיר יכול לשורפו דהו"ל כחרכו קודם זמנו ודו"ק ובזה אמרתי בהא דכתב הכ"מ פ"ה מיסודי התורה בשם או"ח על דברת הרמב"ם דמותר לעשות מלוגמא ורטיא מחמץ בפסח כיון שיש לו מכה דדוקא מחמצו של עכו"ם והשאילה לישראל וכו' והובא במ"א סי' תס"ו סק"ב והמ"א רמז לדברי התוס' בפסחים דף כ"ט וכוונתו למ"ש התוס' להקשות על רש"י בהך דחמצו של עכו"ם מותר באכילה לראב"י והקשו היכא משכחת לה דאם נתנו לישראל או השאילו הו"ל חמצו של ישראל יעו"ש ובחידושי לה"פ הארכתי בזה וכעת נראה לי דלענין בל יראה שפיר כל שנעשה מלוגמא ורטייה קודם הפסח הו"ל כחרכו קודם זמנו שהרי נשתנה צורתו ובעת שנשתנה הצורה הי' עדן של עכו"ם דל"ש ב"י וא"כ אף שזכה בו הישראל אח"כ מ"מ לא עבר על ב"י כמו בחרכו לפני זמנו דבחמצו של עכו"ם מה נ"מ אם היו קודם זמנו או בזמנו דגם בזמנו שלא בזמנו הוה משא"כ בנותן לו חמץ בעין שפיר הקשו התוס' דהו"ל חמצו של ישראל ועיין בסי' תמ"ב ס"ד וס"ט ודו"ק ובזה י"ל דהא דאסרו שלא ילעוס אדם חיטין ויתן ע"ג מכתו מיירי אף בחיטין של עכו"ם דהא לא נפסד הצורה והו"ל אח"כ של ישראל ועיין מג"א שם ויש ליישב גם קושיתו מהירושלמי ודו"ק ומה"ט התרנו לחולה אחד לקחת סמים לרפואה בפסח אף שיש חשש שמא נתערב קצת חמץ דהא באמת כל שלא לקחו הו"ל עדן של עכו"ם והו"ל כחרכו קודם זמנו ואף דמדרבנן אסור באכילה עכ"פ זה מותר לחולה שאין בו סכנה ומכ"ש אם יקח הסמים מע"פ על כל היו"ט שודאי מותר וז"ב ועוד יש לומר בישוב קושית הפ"י הנ"ל עפ"י שיטת רש"י דתשביתו היינו ביטול דהיינו בלב והקשו התוס' הא תשביתו היינו לאחר שש וא"י לבטלו לאחר זמן איסור וגם לר"ע השבתה היינו הבערה וכתבתי בחידושי לישב דהנה מקור הדבר דאחר זמן איסורו א"י לבטל הוא בדף וא"ו דאמרינן וכי משכח לה לבטלה ומשני דלמא משכח לה לבתר זמן איסורו ול"מ לבטלי' דאמר ר"א שני דברים א"ב של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו וביאור הדבר אף דא"ה עדן של בעלים הוה ומקרי לכם כמ"ש בחידושי הריטב"א בסוכה דף ל"ה וא"כ למה נקרא חמץ א"ב וצ"ל דכיון דעכ"פ א"ב דהרי אסור בהנאה ואפ"ה עובר על ב"י דהכתוב עשאו ברשותו וא"כ מה יתן ומה יוסיף מה שמבטלו הא כי מטי עידן איסורא מתיאש מינה ואפ"ה ל"מ וא"כ מה מוסיף בביטולו טפי ממה שהיה מקודם ג"כ א"ב ואפ"ה הכתוב אחשבי' כברשותו ובמה נפקע מעליו החיוב דב"י וז"ב ובזה מיושב מה דק"ל לשיטת אא"ז הב"ח ז"ל בתשובה סי' קכ"ד דהפקר מועיל בדבר שא"ב א"כ למה אמרו דא"י לבטל אח"ז איסורו דהא הוה כהפקר ולפמ"ש א"ש דכיון דאף בלא הביטול מכי מטי עידן איסורא אייאושי מיאש ואפ"ה ל"מ לענין ב"י ממילא אינו מועיל אף הפקר בפירוש ולפ"ז זה דוקא אם אינו עושה מעשה בביטולו אבל כשמבערו או מפררו וזורה לרוח פשיטא דמועיל אף לאח"ז דבאמת עדן שלו מקרי כמו כל א"ה ואדרבא התורה צותה שיבטלו אח"ז איסורו משש ומעלה ניהו דסתם הפקר ל"מ דמה יוסיף על היאוש שכבר נתיאש אבל פירור וזורה או ביעור שריפה למה לא יועיל בזה והא דאמר שם דלמא משכח לאח"ז איסורו ול"מ מבטל אף דיכול לבערו ולשרוף היינו דשם אמרינן דחס עליו לשרפה וערש"י ומהרש"א שם ובט"ז סי' תל"ה וא"כ ל"מ סתם ביטול וז"ב מאד ומעתה מיושבין קושיות התוס' דלר"ע דס"ל דאין ביעור חמץ אלא שריפה א"כ שפיר קרי לתשביתו ביעור דלאח"ז איסורו ודאי דל"מ רק הבערה דיעשה מעשה בידים וגם הא דאמרו דתשביתו לאח"ז איסורו ג"כ נכון דעכ"פ מעשה פירור וזורה לרוח והבערה מועיל אף לאח"ז איסורו וז"ב ובזה יש ליישב מה שהקשה הפ"י דאם נימא דביטול מועיל מן התורה א"כ למה אמר ר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה והא לא גרע פירור וזורה לרוח מביטול גרידא ע"ש ולפמ"ש א"ש דהרי אמרו בדף י"א אימתי אמר ר"י שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכ"ד ופירש ר"ת דשלא בשעת ביעורו היינו לאחר זמן איסורו ובשעת ביעורו היינו קודם זמן איסור דהיינו בתחלת שש והדבר צ"ב דמה חילוק בדבר ולפמ"ש א"ש דאח"ז איסור ל"מ ביטול גרידא וא"כ ס"ל לר"י דעיקר הביטול הוא במעשה גדולה כמו הביעור ולא מועיל פירור דזה אינו מוציא מרשותו כל כך אבל קודם זמן איסורו השבתתו בכל דבר דלא עדיף מביטול וז"ב מאד.