שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ג׳ סימן ע׳

בשנת תרי"ט הגיעני מכתב מחכם אחד ואגב כתב לי כי נ"ל טעם על שאין אומרים מגו לפטור משבועה משום דעיקר השבועה הוא כדי לפייס דעתו של חברו וא"כ גם כשיש לו מגו מ"מ אינו מפוייס דעתו של זה כי אינו נראה לעינים אף שמברר האמת ע"י המגו זהו תו"ד והנה לכאורה רציתי ליישב בזה קושית התומים בכללי מיגו ס"ק קי"ג דאם נימא דלא אמרינן מגו לאפטורי משבועה א"כ מה מקשה רבה למה מודה במקצת חייב שבועה הא יש לו מיגו דכ"ה והא מיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן ולפמ"ש א"ש דהנה גוף הדבר שחידש מעלתו דכל השבועה הוא להפסת דעת הביא ראיה מתמורה דף ג' ע"ב אימא ה"מ לפייס את חברו ובאמת שזה דוקא בשבועת שומרים שהלה אינו מכיר בשקרו שהרי זה נתן לו לשמור וא"י מה קרה לו בזה א"כ מהראוי שישבע כיון שא"י ויודע שנתן לו כליו וחפיציו לשמור והלה משיב שנאנס או נשבר או נשבע וכדומה רמי רחמנא שבועה אף שעל א"י לא חייבה תורה שבועה מ"מ כל שזה יודע בודאי שמסר לו כליו מוכרח לשבע להפיס דעתו של הבעה"ב התובעו אבל שבועה מודה במקצת שהלה יודע כמו זה למה לא יתחייב שבועה לברר באמת דהא הלה טוען ברי וגם איך שייך כלל הפסת דעת אם טוען שקר למה צריך להפיס דעתו וע"כ באמת לא נזכר בש"ס הפסת דעת רק גבי שבועת שומרין דהיא א"י כלל וצריך להפיס דעתו ובזה הי' נראה דצדקו דברי הש"ך בסי' ע"ב ס"ק קט"ו שדעתו דדוקא בשא"י שייך שבועת שומרים ולא כשטוען ברי והיינו מטעם שכתבתי דבזה ל"ש הפסת דעת אך אף אם נימא דלא כש"ך וחייב אף כשטוען ברי היינו משום דלא חלטה התורה כיון דעפ"י רוב הבעלים א"י בזה אבל במודה במקצת דדוקא בברי שייך השבועה פשיטא דל"צ להפסת דעת ולכך לא מצינו הך דחדשו הקדמונים דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן רק בשבועת שומרים כמ"ש בפרק כל הנשבעין וגבי ב' כיסין מצאתי דהלה א"י רק ע"פ הגדתו של זה שייך הפסת דעת אבל בברי לא יתכן זה ולפ"ז שפיר פריך רבה מפני מה אמרה תורה מ"מ יתחייב שבועה הא הו"ל מגו דכ"ה והיינו דבזה ל"ש מגו לאפטורי משבועה אברא דיש סתירה גלויה לזה ממה דכתב הרמב"ם פי"ג ממלוה ה"ג ובטוש"ע סי' ע"ב סי"ז דאם חלוקים בעיקר ההלואה כמה הוה אף שיש לו מגו דלקוח ואין עדים שהוא משכון אפ"ה לא אמרינן מגו לאפטורי משבועה א"כ נראה דלהרמב"ם לא אמרינן מגו לאפטורי משבועה אף דל"ש הפסת דעת דזה טוען ברי כמה הלוה לו וגם אינו לקוח רק משכון אמנם גוף אריכות דברים של הרמב"ם ולא כתב בפשיטות דאין אומרים מגו לאפטורי משבועה לפע"ד כוונה עמוקה כוון בזה דהנה כל שיש עדים שהוא משכון והי' מחולקים בהלואה הי' צריך לשבע שבועה בנק"ח כמ"ש הרמב"ם והרי כל שיש לו מגו דלקוח הוה המיגו כמו עדים וא"כ נאמן הוא עצמו כאלו עדים מעידין זה שהוא משכון כיון שזה אינו טוען על גוף המשכון אתה מכרתה לי או נתתי לי רק שטוען שיש לו משכון ומגיע לו כך וכך וא"כ הרי אנו מאמינים לו שהוא משכון כמו שהי' לו עדים וא"כ כל שאנן סהדי שוב ל"ש להאמינו במיגו דאם הי' עדים הי' צריך לשבע גם עכשיו ואנו מאמינים לו כמו שהי' נאמן אם הי' עדים וצריך שבועה ה"ה כאן וא"ל דאם אתה מאמינו מחמת המגו נאמינו גם בזה לזה כתב הרמב"ם דלא אמרינן מגו לאפטורי משבועה כ"א בממון וא"כ על הממון דהיינו שא"צ להחזיר המשכון ע"ז יש לו מיגו ונאמין לו שהוא משכון אבל על הלואה כמה הי' בזה לא מאמינן לו ובזה י"ל דהרמב"ם ס"ל ג"כ דאמרינן מגו לאפטור' משבועה רק דכל הטעם דס"ל להרא"ש דאמרינן מגו לאפטורי משבועה הוא משום דאם לא ירצה לשבע יצטרך לשלם ממון וכמ"ש הרא"ש בפ' כל הנשבעין שם ולפ"ז כאן שעכ"פ הממון דהיינו חזרת המשכון לא יצטרך ולא נ"מ רק על השבועה בעצמה ובזה ל"ש להאמינו דע"ז לא נותן לב כ"כ ובזה מיושב ומדוקדק כל דברי הרמב"ם. ובזה מובן היטב מ"ש הגאונים כיון דלא על גופא דמשכון קא טעין ומזה הביא הרא"ש ראיה דאין הטעם משום דלא אמרינין מיגו לאפטורי משבועה ולפמ"ש א"ש דעיקר הכוונה כיון דאינו טוען על גוף המשכון וא"כ שוב אדרבא כיון שיש לו מיגו הרי נאמן שהוא משכון ועל הלואה אינו נאמן במיגו דבכה"ג גם הרא"ש מודה כיון דאין נ"מ לממון הא לא יחזיר המשכון וישבע ויטול ובזה מיושב דברי הב"ח שכתב הטעם דלא אמרינן מיגו בזה דדוקא במקום שיפטר מכל וכל אמרינן מגו אבל כאן מקלה לחמורה ל"ש מגו והש"ך תמה עליו מדברי הרא"ש הנ"ל ולפמ"ש א"ש דכל דלא יבא לממון לא שייך להאמינו במיגו דמה אכפת ליה ול"ש לא טעם הסמ"ע ולא טעם הע"ש שמביא הסמ"ע והש"ך בסי' רצ"ו הנ"ל ובאמת בגוף דברי הש"ס דתמורה תמוה למה לא נקטו מקרא דונקרב בעה"ב דדרשו דקאי על שבועה ושם ל"ש להפסת דעתו כמ"ש ואולי הוה יכול לדחות דמיירי בפקדון ואין עירוב פרשיות וקאי על שומרים ודו"ק והנה במה שחלקתי דבשומרים ל"ש ברי ושייך הפסת דעת אכתי יקשה מהא דאם כפר שאינו שומר דבמקצת חייב ג"כ שבועה ויש לדחות משום לא פלוג וערמב"ן עה"ת על פסוק אשר יאמר כי הוא זה ודו"ק.