שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ג׳ סימן ס״ז (ד׳)

והנה מ"ש מעלתו בטעם דל"מ שאלה כשאתי ליד גזבר ובלא אתי ליד גזבר מועיל שאלה והקשה הש"ך דמשום אמירה לגבוה יהי' מועיל אף בלא אתי ליד גזבר וע"ז חידש מעלתו דהנה גוף אמירה לגבוה כתב הרשב"ם בב"ב קל"ג משום דכתיב כי יקדיש וכו' מוצא שפתיך תשמור ע"ש וא"כ הוה משום נדר וא"כ כיון דבנדר כתיב לא יחל אבל אחרים מוחלין לו לכך מועיל שאלה כל שלא אתי ליד גזבר ולכך כל שאתי ליד גזבר ומסרם ליד הקדש שוב הוה כמקח וממכר דל"ש שאלה והנה אמת שדברי רשב"ם הם דברים חדשים ובאמת שאם מתורת נדר הם א"כ בניו אינן מחוייבים לקיים דיבורו שזה לא נדר על בניו רק על עצמו ובאמת ברמב"ם מבואר בפכ"ב ממכירה דאם הקדיש דבר שלבל"ע אף דחייב לקיים מתורת נדר מ"מ אינו חל ההקדש ומבואר שלא כדבריו ובאמת שלא ידעתי למה לי' להרשב"ם מטעם נדר והלא במתנת שכ"מ סגי באמירה לבד והטעם דמסתמא בשעת מיתה גמר בלבו שדבריו יהי' קיימים אף בלי קנין מכ"ש במה שאומר לגבוה דודאי אמרינן דבלב שלם גמר להקנות והרי פסיקתא דר"ג נקנה באמירה דגמר להקנותו בלב שלם מכ"ש באמירה לגבוה ומ"ש ראייה מרש"י תמורה כ"ט לא שמי' מתיא דרש"י כתב דכיון דאמר לגבוה לא יכול למהדר והו"ל כמסירה לגבוה אבל לא שאמירתו לגבוה הוא בשביל דלא יכול למהדר גם מ"ש דלכך ל"מ שאלה באתי ליד גזבר משום דהוא מתורת נדר וכל שכבר קיים הנדר לא יוכל לשאול וע"כ לא אמרה תורה דאחרים יכולים להתיר רק בעוד שלא קיים אבל כל שכבר קיים נדרו ל"מ שאלה וה"ה כאן באמת שאם הוא רק מתורת נדר שוב הבנים לא היו חייבים לקיים וכמ"ש למעלה. ולפע"ד הי' נראה בכוונת הרשב"ם דהנה כל הטעם דצריך קנין בהדיוט הוא משום דהדיבור מקרי ואמר ומעשה לא עבדו כעין דאמרו בגיטין דף ס"ז וגם כאן דיבור אדם אומר ולבו בל עמו משא"כ קנין אדם מתישב ועושה בלב שלם ולפ"ז הרי התוס' כתבו שם דכל דיבור שדיבורו מביא לידי מעשה הוה הדיבור כמעשה ולפ"ז לכך באמירה לגבוה דע"י דיבור עכ"פ עובר בבל יחל ומוצא שפתך תשמור והרי אף במקדיש דבר שלבל"ע כתב הרמב"ם דניהו דל"ק מ"מ חייב מתורת נדר וא"כ שוב הדיבור עושה מעשה ואלים הדיבור והוה כמסירה להדיוט וז"ב ובזה נראה דזה טעמו של פסיקתא דר"ג כיון דעמדו וקדשו א"כ ע"י הדיבור נגמר המעשה ושוב גם הדיבור אלים והוה כקנין ודו"ק אברא דעדיין יקשה כיון שיכול לשאול קודם שבא ליד גזבר שוב אין הדיבור מביא לידי מעשה דהא יוכל לשאול אבל ז"א דמי יודע אם יהי' לו פתח וחרטה דמעיקרא וגם מי יימר שמזדקק לו חכם ולפ"ז י"ל דלכך כל ששאל על נדרו מועיל משום דכל אמירה לגבוה לא נצמח רק משום שהדיבור מביא לידי מעשה וכל שמצא פתח ושואל על נדרו א"כ עוקר הנדר ושוב למפרע נתגלה שלא הביא הדיבור לידי מעשה ולא הוה רק דיבור בעלמא ודיבור מקרי ואמר דכל שמתחרט באמת מעיקרא הרי נתגלה שבטעות אמר והקדיש ושוב לא שייך אמירה לגבוה ולפ"ז כל שמסר ליד גזבר ובא הדיבור לידי מעשה שוב לא מועיל השאלה דהרי חזינן דהדיבור הי' באמת דיבור שלם שהרי קיים דיבורו ועשה מעשה וז"ב ולפ"ז נכון מ"ש מע"ל דכל שבא ליד גזבר שלא ע"י בעלים ל"מ וכ"כ בשו"ת נו"ב מהד"ת סי' ק"נ ע"ש ומ"ש מע"ל ראיה מיבמות פ"ט דלוקי בכה"ג שאמר שנשאל קודם שבא לידי גזבר שלא בידיעתו ואז נאמן לא ידעתי מה זו ראי' דאם נימא דכל דבא ליד גזבר אינו נאמן א"כ אין נ"מ בין דידי' לדאחריני וגם בכה"ג ל"ש להאמין לע"א כיון דמוציא מרשות הקדש לרשות הדיוט מיהו לפמ"ש בש"ש שמעתא וא"ו פ"ד יש לדחות אבל בפשיטות אין ראיה כמ"ש ודו"ק.