שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ג׳ סימן ס״ד (ד׳)

והנה במ"ש הפ"י דמצד הוצאה ל"ש שביתת בהמתו רק בחרישה וזריעה בזה מיושב היטב מה דפריך בשבת קנ"ג ע"ב והלא מחמר ורחמנא אמר לא תעשה כל מלאכה והקשה הר"ן דלמה לא אמר משום שביתת בהמתו וכן הקשה הר"ן בע"ז דף ט"ז דאמרו ג"כ משום מחמר ולא משום שביתת בהמתו ואני הקשיתי בהך דפסחים ס"ו דאמרו ג"כ והלא מחמר ולא אמרו משום שביתת בהמתו ולפמ"ש הפ"י א"ש דבהוצאה גרידא אף דבר שהוא למשוי אינו מצווה על שביתתה והיא רק איסור דרבנן משא"כ במחמר דהוא משום מלאכה ואסור מה"ת ועיין מג"א סי' רמ"ו ס"ק י"ב אבל באמת דברי הפ"י לא מחוורים והמעיין ברשב"א ור"ן בע"ז פ"ק מביאו גבי נסיוני ובריב"ש סי' כ"ד ובמ"א סי' רמ"ו מבואר דכל שאסור האדם להוציא שייך גם משום שביתת בהמתו ומ"ש הפ"י ראיה מהא דהבהמה מותרת לתלוש עשבים אין ראיה כמ"ש בשבת קכ"ב מעמיד אדם בהמתו ע"ג עשבים בשבת משום דאין זה צער אלא נייחא ואדרבא אם לא יניחה לתלוש איכא צער כמ"ש התוס' בשבת והפ"י שם הזכיר דברי רש"י בחומש פ' משפטים ולא זכר מדברי הש"ס ותוס' בשבת הנ"ל ע"ש ד"ה מעמיד. ומדי דברי זכור אזכור מ"ש המג"א לפרש דברי הירושלמי דלכך בבהמה א"ל רד שיש צער לה וזה נקרא שביתת בהמתו וזה לכאורה נראת דחוק בפירושו ולפע"ד מצאתי תנא דמסייע לו להמ"א שהרי הרב אומר כן ברמב"ם פכ"א משבת ה"ט ובבהמה אפי' במזיד ירד משום צער בע"ח והה"מ לא ידע מקורו והדבר ברור שהרמב"ם מפרש כן דברי הירושלמי דלכך באילן לא ירד ובבהמה ירד משום שביתת בהמתו והיינו משום שצער הוא לה וא"כ הדברים מבוארים כמ"ש המג"א ואין הכוונה משום צער בע"ח דאטו אסור לרכוב ע"ג בהמה בחול ול"ש צער בע"ח כל שהוא לצורך האדם רק דמצוה על שביתת בהמתו דהוא משום למען ינוח וכאן צער הוא לה וז"ב ואמת אחר כמה שנים ראיתי בספר יד דוד למהרי"ד זנצהיים בפסחים ט"ו שם שתמה על המהרש"א שכתב ראיה מהמוצא תפילין ולא נמצא שם דבר וגם כתב דגוף דברי המהרש"א נכונים דכל שבגופו שבות בבהמתו לא מחייב ולכך אין איסור מחמר בכרמלית וכמ"ש המ"א סי' ש"ה ואף דבתוס' שבת השיג ע"ז דרק משום הפסד התירו מ"מ יש לומר דה"ה לצורך הקרבה חשוב כמו הפסד דהתירו יעו"ש וכבר ת"ל זכיתי בה תחלה וראיתי בירושלמי פ' משילין ה"ב וז"ל הירושלמי מפני מה אמרו אין עולין באילן שמא ישכח ויאכל או שמא ישכח וירעיד נשמיענה מן הדא הי' רוכב ע"ג בהמה א"ל רד הדא אמרה שמא ישכח וירעיד מפני מה אמרו הרוכב ע"ג בהמה א"ל רד חברייא אמרו שמא תינק הבהמה א"ל ר"י הגע עצמך שהי' הוגן אחד גדול תני וכו' מפני שהוא מצווה על שביתת בהמתו למען ינוח שורך וחמורך והדבר מבואר כהמג"א דבעי למען ינוח ואין זה נייחא אמנם גוף דברי הירושלמי אין לו מובן מהיכן מוכח דשמא ישכח וירעיד ועיין ק"ע וגם לשון שמא תינק פירש הק"ע שמא תרביצנה ואין לו הבנה מה ענין תינח לזה ולפע"ד נראה דהנה אם נימא שמא ישכח ויאכל שפיר אין חילוק בין בהמה לאילן דבשניהם שייך החשש באילן אסור שמא יאכל וברכיבה אסור משום שמא יחתוך ולמה בזה אסרו לירד ובבהמה א"ל רד אבל אם החשש שמא ישכח וירעיד א"כ לכך באילן אסור דגם אם ירד ישתמש באילן ויוכל להיות דיפלו פירות מן הירידה דהא הוא מוכרח לסמוך על האילן לירד ואדרבא בהורדה בודאי ישתמש באילן וירעיד ומשיר פירותיו וז"ב וע"ז אמר דחברייא אמרו טעם אחר שמא תינק הבהמה דהנה הב"י סי' רס"ו כתב דאם הוא למעלה מעשרה אין איסור ברכיבה למעלה מעשרה חוץ לתחום כמבואר סי' רס"ו בב"י ולפ"ז שפיר א"ל רד שמא תצטרך הבהמה לינק ותשפיל עצמה לינק מן הבהמה ולא יהי' למעלה מעשרה ואז אם יהי' חוץ לתחום שוב אסור ואף דבהליכה חוץ לתחום אז לא תינק וא"כ יהי' למעלה מעשרה וליכא איסור ברכיבה מ"מ לפמ"ש האבן עוזר בסי' רמ"ו דלמעלה מעשרה לא קונה שביתה וא"כ כל שתינק שוב תהי' למעלה מעשרה ויהי' קונה שביתה ושוב אסור לילך חוץ לתחום וע"ז אמר הגע עצמך שהי' הוגן גדול וא"צ לינק וע"ז אמר משום שביתת בהמתו והגאון אבן העוזר פירש שם פירוש חריף אבל לא ידעתי איך יתפרש כל דברי הירושלמי ולפע"ד מ"ש נכון בכוונתו ע"פ דרכו של האבן עוזר הנ"ל ודו"ק ועיין בריטב"א בעירובין דף ק' ויש שם ט"ס וצ"ל דבבהמה לכ"ע אם עלה ירד משום צער בע"ח ע"ש אבל לא כתב שום טעם ומקור לזה ומצאתי במרכבת המשנה שכתב ג"כ מקור דהירושלמי אבל לא ביאר דבירושלמי אמרו משום שביתת בהמתו ולפמ"ש המג"א א"ש ובאמת גם הב"י בעצמו סי' ש"ה מביא דברי הירושלמי הנ"ל וכתב דאף דמצד האדם אינו איסור דחי נושא א"ע רק משום דהבהמה מצטערת עי"ז ומצווה על שביתת בהמתו וכפי הנראה כיוון לדברי המ"א הנ"ל דשביתת בהמתו ל"ש רק במה שהבהמה מצטערת במה שנושאת אבל במה שאינה מצטערת לא שייך שביתת בהמתו ולכך בבהמה לא אסרו רק נטירותא יתירתא דל"ש שביתת בהמתו כל שאינה מצטערת בזה ולכך נראה כל מה שאסרו בסי' ש"ה לקשור וכדומה הוא משום דכל מה שמצטערת הבהמה הכל בכלל שביתת בהמתו דהרי מצטערת בזה רק מה שהוא לצורך הנטירא ל"ש צער דהתורה הקפידה שישמור את בהמתו מלהזיק כנלפע"ד והי' מקום להאריך בזה ואין מקומו פה. אח"כ נתישבתי בדברי הירושלמי ולפע"ד צ"ל שמא תוזק הבהמ' והיינו דלכך אומרים לו רד שאם ישב אסור לו לרכוב שמא ירכב חוץ לתחום א"כ קשה להבהמה מאד ישיבתו עליו כל הלילה והיום בלי רכיבה והילוך להתנועע ולכך התירו לו לירד ובזה מבואר כל דברי הירושלמי דשפיר דייק דע"כ שמא ירעיד דאל"כ למה לא ירד גם מהאילן וע"ז אמר דבבהמה היריד' הוא שלא תוזק הבהמה אבל באילן למה לו לירד הא יוכל להשיר פירותיו ע"י הירידה וע"ז שאל אם הי' ההוגן גדול ולא איכפת לי' אם ישב עליו כל היום וע"ז אמר דמ"מ צער לו ואינו שובת וא"כ דברי המג"א מבוארים בירושלמי והריטב"א שכתב בפשיטות דאסור משום צב"ח כאלו בש"ס שם אמרו כן הוא תימה דלא נזכר זאת רק ברמב"ם ועכ"פ דברי הירושלמי עולים כהוגן והאהע"ז לא חש לבו במחכת"ה לבאר כל הירושלמי ודו"ק. אחר כמה שנים מצאתי בר"ן ספ"ק דשבת דאמרו דכל מידי דאתי ממילא לא גזור ב"ש והנך דאי עביד להו בשבת לא חייב חטאת לא גזרו בהו רבנן וכתב הר"ן דל"ש לב"ש משום שביתת כלים בעיגולי בית הבד משום דאי עבידי בשבת ליכא חיוב חטאת יעו"ש ומשמע דטעמו משום דלא עדיף משביתת בהמתו דכל דליכא באדם חיוב חטאת בבהמתו לא גזור ומכ"ש בשביתת כלים ואף לפמ"ש למעלה דבשביתת בהמתו י"ל דשייך משום נייחא מ"מ בשביתת כלים ל"ש זאת אבל מדברי התוס' בשבת י"ח ד"ה ולימא נראה סתירה לדברי המג"א שהרי כתבו ראיה דב"ש לא ס"ל משום שביתת כלים מדאמר דהנך לא אתי לידי חיוב חטאת לא גזרו רבנן ומשמע דל"ש שביתת כלים והקשו דלר"י דס"ל שביתת כלים דאורייתא אמאי טוענין קורת בית הבד ומה קושיא הא לא עדיף משביתת בהמתו דכל שבאדם פטור אבל אסור בבהמתו לא גזור ומכ"ש בשביתת כלים וע"כ דגם בדרבנן מצווה על שביתת כלים ודו"ק היטב כי לכאורה זה ראיה ברורה להת"ש דלא כמ"א.