שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ג׳ סימן ס״ד (ב׳)

ובזה אמרתי דבר נחמד בהא דאמרו ביבמות דף וא"ו ס"ד אתית מבנין בהמ"ק דתניא וכו' יהא בנין בהמ"ק דוחה שבת ת"ל את שבתותי תשמורו וכו' מאי לאו בבונה וסותר וכו' ומשני לא בלאו דמחמר והקשו הקדמונים דהא אכתי הוה עשה ול"ת דמצוה על למען ינוח מלבד הלאו דמחמר ולפמ"ש א"ש דבאמת מצד השביתה ל"ש עשה דלמען ינוח באם יצאה הבהמה בדברים שאסורה לצאת בהן וכמ"ש הפ"י ורק דכתבתי דמצוה על צער בע"ח וכל דאסרה תורה מלעשות מלאכה בבהמה שוב צער בע"ח דאורייתא ולפ"ז כאן דעשה דוחה ל"ת וא"כ מצד המלאכה היה דוחה העשה דבנין בהמ"ק הל"ת דמלאכה שוב ל"ש צער בע"ח דהא השתא כל שהיא לצורך האדם ל"ש צער בע"ח מכ"ש מה שצורך מצוה והעשה דוחה הל"ת מכ"ש דלא שייך צער בע"ח וז"ב כשמש. והנה בגוף דברי רבינו בפ"כ משבת הלכה א' ב' שכל הקדמונים נדחקו בביאור דבריו ועיין רמב"ן בספר המצות בשורש י"ד ובהה"מ הביאו וכתב פירוש אחר ובמגלת אסתר שם דחה דברי הה"מ ג"כ ואני בעניי אם שאיני כדאי לחוות דעי ובמקום גדולים אל תעמוד בכ"ז תורה הוא ולפענ"ד היה נראה בכוונת רבינו ומקודם אומר מה שיש להסתפק בהך לאו דמחמר דהתורה אמרה לא תעשה כל מלאכה יש להסתפק אם מה שהזהירה התורה שלא לעשות מלאכה בבהמה אם היא מצד המלאכה בעצמה כמו שאסרה תורה לאדם כמו כן אסרה לבהמה של ישראל ועי"ז נסתעף ג"כ שמצווה על שביתת בהמתו ג"כ או שעל הבהמה לא קפיד התורה על המלאכה ורק שעיקר קפדת התורה שתנוח בהמתו של ישראל וממילא ע"י שמצווה שתנוח ממילא עי"ז נסתעף איסור המלאכה ולפע"ד הי' נראה להכריע דבמקום שעצם המלאכה חשיבא י"ל דגם על בהמה מצווה שלא לעשות הוא ובהמתו מלאכה בשותפות אבל מלאכה גרועה כמו הוצאה שמלאכה גרועה הוא גם באדם א"כ מה שצותה התורה לנוח בהמתו הוא מטעם למען ינוח ולא מטעם המלאכה ובזה נראה לפע"ד דדברי רבינו נאמרים דבר דבור על אופניו דהנה רבינו כתב דאסור להוציא משא על בהמה בשבת שנאמר למען ינוח ואם הוציא אע"פ שמצווה על שביתתה אינו לוקה לפי שאיסורה בא מכלל עשה לפיכך המחמר אחר בהמתו בשבת פטור והלא לאו מפורש בתורה שנאמר לא תעשה כל מלאכה וכו' שלא יחרוש בה וכיוצא בחרישה ונמצא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליה ולפע"ד הוא הדבר אשר דברתי דבאמת אם הי' האיסור עיקרו מפני הל"ת דכל מלאכה לא תעשה כגון במחמר אחר חרישה א"כ הי' עיקרו מפני הלאו ומזה נסתעף השביתה והעשה דלמען ינוח הי' מקום ללקות דעיקרו מפני הל"ת אבל כיון דהל"ת הוא עיקר בדבר שמוזהר במיתת ב"ד אם היה עושה בעצמו וא"כ בזה שייך ל"ת בבהמה מצד המלאכה אבל בהוצאה שהוא מלאכה גרועה ואינו מהראוי גם באדם שיתחייב רק שגזה"כ באדם וא"כ בבהמה שאינו מצד המלאכה רק מתורת שביתה וזה אינו רק מצד עשה ועל עשה אין לוקין וזה מה דאמרו בשבת דף קנ"ד דהמחמר אחר בהמתו פטור מחטאת דהוקש' לע"ז עד דעביד מעשה בגופו והיינו דכאן אינו מלאכה בעצמותו וא"כ בהמתו דלא עביד מעשה בגופו ורק מתורת שביתה ול"ש חטאת בהוצאת בהמתו שאינו מעשה בגופו ובלאו נמי לא מחייב דהו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין והתוס' נתקשו בזה דמה בכך מ"מ מהראוי שיתחייב במלקות ע"ש ולפמ"ש הדברים כמין חומר ת"ל. עוד הי' נראה לי נ"מ דאם עיקרו משום שביתה א"כ כיון שאינו בעשה דלמען ינוח י"ל דלא מחייב רק אם מניחה בשבת דעובר בידים על מה שמניח עליה משא והתורה אמרה למען ינוח אבל אם הי' עליה משא מע"ש והוא אינו פורק מעליה ובאופן דכשהיא מהלכת מניח עליה וכשהיא עומדת נוטל ממנה דאז לא שייך משום מחמר דהיינו משום מלאכה רק משום שביתת בהמתו ל"ש לאסור בזה דהוא לא נצטווה רק שלא יעשה מעשה בידים אבל לא נצטווה לפרוק מעליה דבשלמא מל"ת אז גם המעשה דקודם נתחשב למה שעושה אח"כ כעין דאמרו לענין פרע ראש המגדל ובמכות דף כ"א לענין לבישת כלאים אבל בעשה דלמען ינוח כל שלא עשה מעשה אינו עובר וז"ב ובזה יש לומר דמ"ש רבינו לפיכך המחמר אחר בהמתו בשבת והיה עליה משא פטור ודקדק הלח"מ דפטור משמע לגמרי לא ממלקות לבד ולפמ"ש א"ש דמיירי בהי' עליה משא מב"עי דאז אין איסור משום מחמר רק משום הנייחא וע"ז לא נצטווה וכמ"ש וגם אם אינו נוטלה כשהיא עומדת ג"כ יש לומר דפטור דהא הלאו ניתן לאזהרת מיתת ב"ד ועיקר האיסור משום העשה דלמען ינוח ובזה מיושב מה דקשה לי בהא דאמרו בשבת דף קנ"ג והא מחמר ורחמנא אמר לא תעשה כל מלאכה וע"ז משני דמניחה כשהיא מהלכת וכו' ועדיין קשה הא עכ"פ מצווה על שביתת בהמתו ולפמ"ש א"ש דמשום שביתה ליכא דהא מניח מבע"י וכמ"ש ובלא"ה נראה לי דבר חדש דלא שייך בזה משום שביתת בהמתו והנה שם אמרו מי שהחשיך לו בדרך וכו' ודקדקו הקדמונים מזה דתוספת שבת לאו דאורייתא ולפע"ד הי' נרא' דבר חדש דלענין שביתת בהמתו ודאי דאינו מצוה על תוספת שבת דבשלמא כשהוא מוזהר מצד מלאכה דלא תעשה מלאכה אתה ובהמתך י"ל דבהמה דומיא דידיה דאז הוא מוזהר על תוס' שבת גם בהמתו מוזהר אבל אם המצוה הוא משום למען ינוח ושם כתוב ביום השביעי ואף אם לא נכתב הא העיקר הוא משום שבת אבל התוס' שבת האדם נצטווה ולא הבהמה וז"ב כשמש. ובזה מיושב היטב קושית הר"ן בפ"ק דע"ז דף י"ד בהא דאמרו גזירה משום נסיוני ויהי' מחמר והקשה דלמה לי מצד מחמר תיפוק ליה דמצווה על שביתת בהמתו ולפמ"ש א"ש דשם אמרו דלמא מזבין לי' סמוך לשבת ובזה ל"ש משום שביתת בהמתו רק משום מחמר ומעתה גם שם ל"ש משום שביתת בהמתו וז"ב מאד ובמ"ש יתיישב היטב הא דשמעתי מקשים וכן נדפס ובא בספר פנים יפות להגאון הפלאה ז"ל פ' תשא בשם אביו הגאון ז"ל בהא דפריך ביבמות שם דדלמא משום לאו דמחמר ואכתי תקשה כיון דרש"י פירש דאך את שבתותי תשמורו האמור בפ' כי תשא במשכן דאף שתהיו רדופים במלאכת המשכן מ"מ אינו דוחה שבת א"כ לילף מהתם דבכ"מ דוחה אף ל"ת שיש בו מיתה וכאן ל"ש לדחות הלאו דמחמר דהרי אמרו ריש ב"ק דכל מלאכה דלא הי' במשכן לא מקרי מלאכה וא"כ כל שאינו לוקה על מחמר א"כ ע"כ לא הי' במשכן דאל"כ הוה אב מלאכה כל דהוה במשכן וא"כ ל"ש לדחות בלאו דמחמר והנה אף שיש לדחות למעיין בריש ב"ק דיש שם שינוי גרסאות ברש"י ותוס' מ"מ המעיין שם ימצא כי אם נימא דהגרסא כל מלאכה שאינה חשובה לא מקרי מלאכה א"כ כל שאינו לוקה לא מקרי מלאכה חשובה ועיין בפסחים דף ד' דאמרו שם ש"מ הבערה לחלק יצאת ופירשו התוס' דאם ללאו יצאת לא מקרי מלאכה ע"ש וא"כ קשה קושיתו אבל לפמ"ש דדוקא במחמר של הוצאה דהוה מלאכה גרועה הוא דלא מקרי מלאכה דעיקרה משום שביתה אבל במלאכה של חרישה וכדומה מה דאינו לוקה הוא משום דהוה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד א"כ בזה היה נראה דמקרי מלאכה חשובה והוה במשכן רק דאינו לוקה משום דהוה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ומכ"ש לפי הבנת הרמב"ן בכה"ג דחרישה שפיר לוקה רק שאינו חייב מיתה וא"כ משכחת לה במחמר כזה ובחידושי אמרתי בישוב קושיא זו דהנה לכאורה הי' מצי למדחי דמיירי בהבערה דאינו רק בלאו כמו מחמר למ"ד ללאו יצאת וצ"ל דקאי הש"ס למ"ד לחלק יצאת והנה ענין דלחלק יצאת פירש"י ביבמות דף וא"ו דה"א דלא יתחייב סקילה רק עד שיעשה כל המלאכות ביחד ולפ"ז לא נוכל למילף ממשכן דממנ"פ בין למ"ד ללאו יצאת ובין למ"ד לחלק יצאת זהו דוקא אחר שנאמר בפרשת ויקהל הלאו דלא תבערו אבל מקודם שנאמר א"כ כל שלא עשה כל המלאכות או עכ"פ הרבה מלאכות אינו חייב סקילה וא"כ אין ראיה דעשה דוחה ל"ת שיש בו מיתה וז"ש בויקהל ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי תשבות לא תבערו אש ופירש"י דקאי על בנין משכן דלא דחי שבת ולכך סמך לי' לא תבערו אש בין למ"ד ללאו יצא' או לחלק יצא ודו"ק היטב כי הוא נחמד ונעים ת"ל. אחר שכתבתי כל זה מצאתי בס' פר"ח סי' תצ"ה שהאריך שם לענין מחמר ביו"ט והעלה שם דמחמר הוה אב מלאכ' אף שאינו חייב עליה והוא הדבר אשר דברתי למעלה אך בגוף הדבר שחידש דשביתה ביו"ט ליכא רק משום מחמר הנה לפמ"ש בכל דבר שאינו מלאכה חשובה עיקר הא דאסור מחמר משום שביתה וכמ"ש וא"כ כל שביו"ט ליכא משום שביתה גם משום מחמר ליכא ולפ"ז בהוצאה וכן ברכיבה דתחומין לאו דאורייתא וא"כ עכ"פ לאו מלאכה חשיבה וכדאמרו דידע לה בתחומין וא"כ שוב ל"ש משום שביתה וממילא ליכא משום מחמר ובאמת לפמ"ש דעיקר שביתה משום צער בע"ח וכל דהוא לצורך האדם ואינו מוזהר מן התורה ל"ש משום שביתה ובזה צדקו דברי אא"ז רמ"א בש"ע או"ח סי' רמ"ו ס"ג ועיין מג"א שם שהסכים כן ובחידושי אבן העוזר שם ובפר"ח העלה כיש"ש ולפמ"ש א"ש ודו"ק אחר זמן רב הגיע לידי שו"ת פנים מאירות ח"ב ומצאתי בסי' קמ"א שהאריך בענין מחמר אי שייך ביו"ט וביוה"כ והנה לענין יוה"כ האריך השאגת ארי' וגם מ"ש על הב"י סי' תצ"ה עיין בפר"ח שם וגם מה שהקשה בשו"ת פ"מ שם בשבת דף ס"ט דאמאי לא קאמר דידע לה בלאו דמחמר כבר קדמו התוס' ישנים שם בשבת וכמעט שכתב גם תירוצו ע"ש. ודרך אגב אזכיר מה דשאל אותי הרב המופלג מוה' בצלאל בעריש נ"י מקאזווע בהא דכתב המג"א סי' רס"ו ס"ק ב' דאם הוא משא כבד נ"ל דיתן החמור לעכו"ם או יפקירנו וע"ז הקשה דא"כ למה לא תקנו גם כשאין עכו"ם שיפקיר החמור ולא יעבור על שביתת בהמתו גם משום מחמר ליכא לשיטת קצת פוסקים ועכ"פ משום שביתת בהמתו ודאי ינצל והשבתי דבאמת ענין שביתת בהמתו הוא משום נייחא דהתורה רצתה שתנוח בהמתו והנה מבואר דמניחה לתלוש בשבת ופירש"י דכיון דעיקר משום ניחא דידה וזה נייחא של הבהמה שתולשת ואוכלת ולפ"ז כיון דעיקר משום נייחא דבהמתו א"כ אם יפקירנה שוב לא יהי' רשאי לתת לה מזונות דהרי במי שאין מזונותיו עליך אסור ליתן לה להבהמה מים ומזון כמבואר סי' שכ"ד סעיף י"א וא"כ לא יהיה ניחא לבהמה וכשיבא לביתו יצטרך לחזור ולזכות בו והרי אסור לחזור ולזכות בשבת וגם דאז יהי' הערמה ניכרת ואסור ולכך לא תקנו שיפקיר אבל כשיש עמו עכו"ם והוא מפקיר אז העכו"ם יתן לה מזונות וז"ב והיא הערה חדשה ומה שהקש' במג"א סי' רמ"ו ס"ק י"ב שכתב לפרש דברי הירושלמי דאסור משום תחומין ואף דהוא עצמו אסור ג"כ לצאת חוץ לתחום נדחק המגן אברהם דברכוב ל"ש תחומין וע"ז הקשה דלמה נדחק בזה ובאמת רכוב כמהלך כמ"ש המג"א בעצמו ולמה לא פירש דמיירי דאין הבהמה שלו והיא של אחר והיא כרגלי הבעלים ומשכחת לה דיהי' אסור בתחומין בשביל החמור כגון שבעל החמור הניח עירובו לדרום ואין לו במקום הזה אלפים וא"כ משום חמור איכא ומשום תחומין ליכא וע"ז השבתי דז"א דאם נימא דאסור לרכוב בשביל דיש תחומין ברכיבה א"כ אף שהוא בתוך התחום אסור לרכוב גזירה שמא יצא חוץ לתחום וא"כ עדיין קשה דגם הוא עצמו אסור בתחומין אף בתוך התחום גזירה שמא יצא חוץ לתחום ע"כ הוצרך המ"א לדחוק דברכיבה ליכא משום תחומין וז"ב ופשוט ודו"ק.