שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ג׳ סימן ס״ד

להמופלג החריף זך השכל מוה' אברהם קאמפף ני' מק' ראווע אשר שאלני בע"פ בהיותו עמי במחיצתי בהא דכתבו רש"י ותוס' ריש במה בהמה דאדם מצווה על שביתת בהמתו והתוס' ביארו דמוזהר מדכתיב למען ינוח והפ"י האריך שם דאינו רק מדרבנן ולא מוזהר בעשה והביא ראיה מהא דאמרו בדף נ"ג היכא דמי אילימא שאינה קשורה לו כלל פשיטא דלמא נפלה לי' ואתי לאתויי ד"א ואם נימא דמוזהר על עשה א"כ מה קושיא פשיטא דמשום משאוי איכא איסור טפי ממה שיש חשש דלמא נפיל ואתי לאתויי דזה אינו רק חשש דרבנן והרי מוזהר על שמירתו וע"כ דאינו רק מדרבנן הנה לכאורה יפה כיוון [ועיין מהרש"א בדף נ"ב שהרגיש גבי עז ע"ש] אבל לפע"ד יש לדחות דבאמת בחמור שרי אף בשבת לתת ע"ג החמור וכמ"ש שם דמותר ליתן מרדעת ע"ג החמור ומטעם דצער הוא ואורחה בהכי ולאו משאוי היא [ומעלתו תמה על רש"י הנ"ל דשיאטי' דמשאוי היכא שייך כאן דהא עיקר החשש הוא משום טרחא בשבת וכמ"ש התוס' ד"ה מהו הנה באמת שיטת רש"י הוא דהוא משום משוי ועיין ברש"י ד"ה ה"ג ודו"ק] ולפ"ז אם כן שם ל"ש הטעם דלמען ינוח דאדרבה נייחא הוא לגבי החמור המרדעת דקריר והמרדעת מחממו וא"כ הא דאסור לצאת הוא כמו דהוא מוזהר לצאת לר"ה בדבר שאינו תכשיט לו גם על בהמתו מצווה וזה ודאי אינו רק דרבנן ולכך שפיר פריך דבלא"ה אסור משום דלמא נפיל ובזה יש לישב קושית התוס' ד"ה אילימא ודו"ק ובאמת מדברי הרמב"ם פ"כ משבת ה"א משמע דגם הוצאה על הבהמה היא בעשה דלמען ינוח ולפע"ד ראיה ברורה דשייך למען ינוח באיסור הוצאת משאו דהרי בהא דמקשה בדף נ"ג אמר מר לא יצא הזב בכיס שלו ועזים בכיס שבדדיהן והתניא יוצאות עזים בכיס שבדידהן ועל זה שאל מעלתו דכיון דמוקי בש"ס דף י"ב הך דלא יצא הזב בכיסו ואם יצא חייב חטאת כר"י והא דקתני דאינו חייב חטאת כר"ש דהוה מלאכה שאצל"ג ולפ"ז הא כל שבאדם פטור אבל אסור בהמתו מותר וא"כ ממילא לוקי הא דקתני יוצאות העיזים בכיס שבדדיהן כר"ש דלכך מותר בבהמתו ויפה שאל אף שזה תלוי במחלוקת רש"י ותוס' בפירוש מלאכה שא"צ לגופה ויעויין בתוס' בשבת דף צ"ד מ"מ כמאן דקרי לי' משאצל"ג בכה"ג הוה קושיא ולפמ"ש יש לומר דהא דכללא כייל דכל שבאדם פטור אבל אסור בבהמתו מותר הוא דוקא כשהאיסור הוא משום שהאדם מסייע במלאכה וכגון הא דאמר בדף קנ"ג ע"ב לענין מחמר וא"כ שפיר כיון דבחברו הו"ל שנים שעשאוהו בבהמתו מותר אבל מה שאסרו בשביל שמוזהר על שביתת בהמתו למען ינוח וא"כ מה לי בזה אי הוה משאצל"ג או הצריכה אדרבא בשאצל"ג הוה יותר שם מלאכה שאינו לצורך ומצער הבהמה ומוזהר יותר ושם התירו זאת דאדם בהול על ממונו ורצו להקל באיסור שלא יעשה האדם מלאכה בעצמו וז"ב לדעתי ודו"ק ותדע דלא לשתמיט בשום דוכחא לומר דלכרמלית שאינו רק דרבנן מותרת הבהמה לצאת במשא דבאדם פטור אבל אסור ובבהמה מותר וע"כ דבאמת אסור בזה דהאיסור הוא משום למען ינוח ומה דאמרו בדף נ"ג ופוקקין לה זוג שבצוארה ומטיילת עמו בחצר היינו משום דשם האיסור משום דמחזי כמאן דאזיל לחינגא ובחצר ל"ח אבל שאסור משום משוי אסור אף בדבר שאינו חייב חטאת כנלפע"ד ברור ודו"ק וצ"ע במג"א סי' ש"ה ס"ק יו"ד שהתיר באמת לצאת הבהמה בכרמלית מטעם זה ולפמ"ש יש לפקפק ודו"ק ומן האמור יש לדון במה שהאריך במקור חיים בהגהותיו על או"ח בהלכות שבת סי' רמ"ו להתיר בעגלה בשני סוסים ע"ש ולפמ"ש יש לדחות דבריו ולא נפניתי כעת. אחר כמה שנים ראיתי בתוס' שבת סי' ש"ה שם שהאריך לדחות דברי המג"א דבשביתת בהמתו אף מה דהוא שבות אסור כמ"ש הסמ"ג דבהמה אינה יוצאת בזוג אף בכרמלית והת"ש נדחק לחלק דלמה אמרו בשבת דף קנ"ג לענין מחמר וכל שבחבירו פטור אבל אסור בבהמתו מותר ולפמ"ש א"ש דשם עיקר האיסור בשביל מה שעושה האדם לסייע ובכה"ג מותר אבל לא במה שהאיסור הוא בשביל נייחא דבהמה והא דלא אסרו בשבת דף קנ"ג משום שביתת בהמתו צ"ל דמיירי באינו בהמתו דאינו מצווה על בהמת אחרים וער"ן שם ובריב"ש סי' כ"ד ובזה מיושב מה דאמרו בשבת דף נ"ג בקמיע דמומחה לאדם לא הוה מומחה לבהמה והא קמיע שאינו מוחזק במומחה לא חייב חטאת וכל שבחברו פטור אבל אסור בבהמה מותר וכבר הקשה כן דו"ז הגאון ז"ל בישוע"י ולפמ"ש א"ש דכל שאינו מומחה שוב אסור משום משוי דאינו נייחא דכיון דאינו מוחזק למומחה שוב הוה משאוי ובחידושי אמרתי בזה דבר נחמד דהנה במ"ש הפ"י דשביתת בהמתו אינו ראוי שתהי' מן התורה והרי מותר לבהמה לתלוש מן המחובר וא"צ להעבירה מע"ג ואמרתי בזה דבאמת כל עיקר מה שמצווה על שביתתו בהמתו שתנוח ולפ"ז כיון דבאמת צער ב"ח דאורייתא ורק כל מה שהוא לצורך אדם לית בזה משום צעב"ח כמ"ש בפסקי מהרא"י ולפ"ז כל שמצווה על שביתת בהמתו בשבת משום נייחא דידה שוב אסור מה"ת משום צעב"ח דהוא דאורייתא כיון שאינו לצורך האדם ולפ"ז כל שבחברו פטור אבל אסור ואינו אסור רק מדרבנן בשביל גזירה אטו מלאכה דאורייתא א"כ שוב מה לנו בנייחא של בהמה כל שהוא לצורך האדם ורבנן לא גזרו בזה וז"ב מאד ובזה ל"ק מהא דהתירו להניחה ע"ג תבואה לתלוש מן המחובר דכל עיקר הקפידא משום צב"ח וכאן אדרבא איכא צער לה במה שלא תאכל וכ"כ רש"י בהדיא בשבת דף קט"ו ולפ"ז זהו במה שעכ"פ צורך לאדם אבל במה שיוצאת הבהמה במשאוי שעליה ואינו לצורך האדם א"כ הוה לה משאוי ואינו נייח לה ולצורך האדם ג"כ אינו שוב גם באיסור דרבנן אסור דעכ"פ יש משום צעב"ע דאינו נוח לה ומעתה בקמיע דלהס"ד דהוה מומחה לבהמה וא"כ הוא משום רפואתה אם כן פשיטא דליכא בזה משום משאוי משא"כ לפי מה דמשני דאינו מומחה לבהמה שוב איכא משום משאוי דאינו צורך לאדם כיון דאינו מומחה לבהמה וגם לה איכא משוי וז"ב ובזה יש לישב קושית מהרש"א שם ודו"ק ולזה יש לישב קושית המג"א על הסמ"ג דכתב דאסור לצאת בזוג שאינו פקוק משום משאוי ובש"ס אמרו דמחזי כמאן דאזיל לחינגא ולפמ"ש י"ל דלכך מחזי כמאן דאזיל לחינגא אף דאינו רק דרבנן ועש"ך יו"ד ריש סי' פ"ז ובדרבנן ל"ח למראית עין רק דכיון דהוה משוי ע"כ משום צורך אדם שרינן ואמרו דצריך לה ללכת לחינגא למוכרה וז"ב ודו"ק.