שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ג׳ סימן ס״א

נשאלתי בכחל שנפל לתוך חבית של מים ביום ה' ולא נודע שנפלה עד יום וא"ו בבקר השכם ולקחו מזה המים ונשתמשו בה וגם לקחו מים לאפות בו חלות על שבת והנה נשאלתי בהיות כי החביות כשהי' מלא הי' בודאי ששים נגד כל הכחל אמנם תחלת נפילתה למים היה החביות חסר ולעת ערב מלאהו מים ואח"כ נחסר מה שנשתמשו בהמים והנה הספק בעת שנשתמשו מהמים אם היו ששים והנה יש כאן לדון מצד חלב שבכחל ומצד הדם והנה מצד החלב הנה עד מעל"ע שלא נעשה כבוש אינו אוסר כלל ואח"כ שהי' מעל"ע יש ספק שמא הי' אז ששים והנה מבואר בסי' ק"ה דספק כבוש מותר בב"ח ואף דשם הספק אם נכבש מעל"ע וכאן הספק אם הי' ששים נראה לפע"ד דיש להקל דהו"ל רק ספק דרבנן ובפרט בחלב כחל דהו"ל חלב שחוטה ועיין ט"ז סי' צ' ס"ק י"ב ואף שהנקה"כ ובדג"מ חולק עליו וגם אני כתבתי שם עמ"ש הט"ז בעצמו סי' צ"ח ס"ק ה' מ"מ יש לצרף לסניף להקל אמנם לענין דם שהיה בו והרי דם כבוש אסור מה"ת דכבוש לא הוה כמבושל לענין זה וכ"כ הפרמ"ג בהדיא סי' ק"ה ס"ק ב' בשפ"ד והביא ראיה ממ"ש הת"ח כלל ג' ובש"ע סי' ס"ט סט"ו ובט"ז וש"ך שם דלא אמרו כבוש כמבושל לכל דבר רק שבולע ומפליט אבל אינו מבלבל טעם החתיכה כמו רוטב אך לפע"ד יש לומר דאף דאינו כמבושל מ"מ לא גרע מנמלח דדם שמלחו דרבנן וגם יש לצרף שיטת המהרלב"ח סי' ל"ח דבעי ג' ימים לענין כבוש כמבושל ואף דהפרמ"ג סי' ק"ה במשבצות ס"ק א' כתב דאין לצרף זאת לספק והביא ראיה מהא דקי"ל ספק כבוש מעל"ע אסור ולמה לא נימא מ"מ ספק שמא נכבש בפחות מעל"ע ואת"ל מעל"ע ספק שמא בעי ג' ימים לפע"ד זה הוה בגדר שם אונס חד הוא דמה נ"מ אם נכבש מעל"ע או לא והספק מתי נקרא כבישה אם במעל"ע או בג' ימים א"כ לא נצטרף לס"ס ויש לדחות דמשכחת לה שספק אחד יתיר יותר מחברו מ"מ כיון שהי' ע"ש והפ"מ וצורך גדול ע"כ צדדתי להקל ודו"ק היטב כי הוא נכון לדינא לפע"ד ודרך אגב אזכיר בכבד שנכבש במים מעל"ע שהאריכו בזה הצ"ץ והחוות יאיר ובשו"ת זקני בשער אפרים סי' פ"ח ובמעיל צדקה ובכו"פ ואמרתי לבאר קצת ממה שעלה על דעתי בלמדי שנתרי"ב סוגיא דחולין דף ק"י בכבדא מה אתון ביה והנה דברי הרמב"ם הן תמוהים בענין זה שאוסר הכבד לבשל כל שלא חלטו ברותחין או בחומץ וכבר האריכו בזה ראשונים ואחרונים דלמה דחה כל האמוראים דהתירו בכבדא ואביי אמר למיסר נפשא לא קמבעיא לי דתנן הכבד אינה נאסרת וכו' ור"נ אמר גאמו לי' לשבא ומנין להרמב"ם לדחות זאת ולפע"ד נראה דהנה התוס' פירשו בשם ר"ת דבלא נמלח מיירי ומה"ת שרי כיון דכלה דמא כדאמר ר"נ שרא לן כבדא ובברייתא לא חשיב רק דם הלב ודם האברים ולא דם הכבד ורק במליחה הוא דאסרו מדרבנן לפי שהוא בעין אבל בבישול בלי מליחה שאינו ניכר בעין לא גזרו והנה ראיתי בטורים הנדפסים עם מהרל"ח שהביא בשם הלבוש הטעם דהתורה התירה כבדא דכולה דמא משום שלא אסרה תורה רק דם הנשפך כמים והכבד כלו קרוש ועומד בגופה של בהמה ואינה נשפכת כמים ולכאורה לא נודע מהיכן הוציא זה הדרוש אך לפע"ד הוציא זה מש"ס ערוכה דבמנחות כ"א אמרו דם שקרש ואכלו חייב וס"ד אף בחולין ואח"כ מסיק דם שקרש בחטאות החיצוניות ואכלו חייב בחטאות הפנימיות ואכלו פטור משום דלאו בר הזאה הוא ורבא אמר אפי' בחטאת הפנימיות ואכלו חייב הואיל וכנגדו ראוי בחטאות החיצוניות והנה רש"י ותוס' מחולקים ולשטת רש"י דם שמלחו ובשלו בחולין חייב והתוס' חולקין עליו והסמ"ג במצות ל"ת סי' קל"ז כתב דרש"י סובר דאם נימא דבחטאות הפנימיות אינו עובר לפי שאינו ראוי לכפרה שנאמר כי בדם הנפש הוא יכפר ובעי שיהי' ראוי לכפרה וזה הואיל וקרוש ע"י בשול אינו ראוי לכפרה ממילא אינו חייב גם בחולין אלא סובר כאותו אמורא שאמר שאפי' בחטאת הפנימית חייב משום שראוי לכפרה בחטאת החיצונית ע"ש ולפ"ז נראה דעיקר החיוב בדם תלוי במה שראוי לכפרה בקדשים וא"כ ממילא דם הכבד שהוא קרוש אם נימא דבחטאת הפנימית פטור דאינו ראוי לכפרה ממילא גם בחולין מותר וצדק טעם הלבוש וז"ב ונכון ראה זה חדש הוא ולפ"ז נראה לי דאין ראיה מאביי ור"נ דאביי דמחלק בין חטאות הפנימיות לחיצוניות כאשר יראה המעיין שם דאביי חלק לו כן ואח"כ אמר רבא דאף בחטאת הפנימי' יתחייב וכן נראה מתוס' שם ד"ה כאן וא"כ שוב בכבד דקרוש מה"ת מותר בלי מליחה וכן ר"נ דאמר בחולין קט"ו דשרא לן כבדא דכלא דמא ע"כ כלבוש משום דהוא קרוש והיינו דס"ל ג"כ כאביי דדם שמלחו ובשלו אינו עובר עליו אבל לפי מה דאמר רבא דדם שמלחו ובשלו עובר עליו וכן פסק הרמב"ם והסמ"ג הנ"ל ורש"י א"כ לדידהו נדחה כל הסוגיא דכבדא וס"ל דאף במליחה אסור לבשל לפי שהכבד מרובה בדם ואינו מועיל מליחה והמשנה דכבד אוסרת ואינה נאסרת קאי בכבדא דאיסורא ומשום שמנוניתא אבל משום דם אסור כנלפע"ד ובאמת דמ"ש התוס' ראיה ממה דלא שנו במשנה דכריתות דם הכבד בין דם הטחול הנה הרמב"ם באמת מנאו בפ"י ממ"א ה"ד בין דם הטחול והלב ושאר דברים שהן בלאו וכפי הנראה היתה גרסתו כן גם במשנה ובאמת הה"מ הביא שם כן הגירסא דם הכבד ג"כ בין שני חצאי לבנה יעו"ש וכבר הרגיש בזה זקיני הגאון בעל שער אפרים סי' פ"ח דהרמב"ם הי' לו הגירסא גם דם הכבד בין אותם הדברים ששנה שם אבל לא ידע טעמו ולפמ"ש נתגלה טעמו שהרי רבינו לשיטתו דסובר דם שבשלו עובר עליו וא"כ ממילא גם דם הקרוש חייב בלאו וא"כ גם דם הכבד הוא כן ובזה נראה להוסיף עוד מה שהרמב"ם דחה להך דזרעים שהרי כיון שרבי אח"כ סתם בכריתות דדם הכבד עוברים עליו ממילא ע"כ דבזרעים רק ריב"צ הוא דתני לה ודברי יחיד הם או דקאי לשאר איסורים אבל לענין דם איסור כבד חמור דל"מ אפילו מליחה דיש בה שפע דם. עוד נראה לי להוסיף דהרי הרמב"ם ס"ל דבכל מליחה צריך להניח אח"כ הבשר ברותחין וביאר הר"ן טעמו משום דהמלח אינו מוציא רק מה שע"פ שטח הבשר והיתר הוה דם אברים שלא פירש ולפ"ז בכבדא דיש בו רבוי דם והוא כולו דם א"כ ל"ש בזה דאינו דם שפירש דהוה כדם בעין ולכך אמר של"מ בו שום מליחה דע"י המלח בוודאי יפרש והרי כלו דם ומה תועיל לו המליחה וא"כ לכך אמר שלא ימלחנו רק לחלטו ברותחין או בחומץ כנלפע"ד ברור. והנה התוס' כתבו בחולין שם דאמרו טחלא שומנא בעלמא הוא היינו אף בלי מליחה ובמהרש"א נדחק בזה דא"כ היאך קתני דם הטחול דעובר עליו ועיין מהר"ם שי"ף שפירש דמיירי בדם גידי הטחול וצ"ע בתוס' ד"ה חתוכיו דנסתפקו אם יש סמפונו' בלב וטחול ועכ"פ דברי ר"ת בפירושו נכונים כי הפירוש השני שפירשו דאף במליחה מבעיא ליה אי סגי בזה שמא א"י כלו צ"ב דהיאך אמרו דבכבדא דאיסורא מיירי והיינו דלכך אוסרת אבל אינה נאסרת שטרוד לפלוט דם וע"כ דע"י מליחה מיירי כמ"ש התוס' דמשמע דמיירי ע"י מליחה כדרך שדרכו למלוח בשר וא"כ יקשה דשוב אינו טריד לפלוט ואמאי לא יהי' נאסר ונשאלתי בזה מאחד מתלמודי וצ"ל דעכ"פ מפלטת ציר הרבה ואינו בולע והציר של כבד הוא מרובה ביותר לפי שיש בה שפע דם אבל כ"ז דחוק ועיקר הפירוש נראה כמ"ש ר"ת דבלא מליחה מיירי והיינו לשיטתו דס"ל דם שמלחו אינו עובר עליו וה"ה דם שקרוש אבל הרמב"ם לשיטתו דס"ל דדם שמלחו עובר עליו וגם דם שקרוש א"כ ממילא כבד חמור יותר ודו"ק וכמה שנים גדלנו בבית המדרש ולא נתגלה טעמו של רבינו ולפע"ד מקום הניחו לי ולפ"ז לדידן דקי"ל דם שמלחו אינו עובר עליו א"כ ממילא דם כבד יש לו קולא דהוה דם שקרש וא"כ עכ"פ בכבד הכבוש יש להתיר שאינו ניכר דנצמת הדם בתוכה ואדרבא מתלבנת עי"ז.