שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ג׳ סימן ס׳ (ג׳)

והנה הכו"פ מקשה דנוקמא אחזקה קמא דמעיקרא היתה כשר וזה אינו קושיא דכל שאתיליד ריעותא מחזקינן מזמן לזמן אבל אם בעי כבוש מעל"ע א"כ כעת לא הי' איסור והרי לענין שיאסר צריך שיהי' מעל"ע ול"ש להחזיק מזמן לזמן אלא שאם נימא כמ"ש החו"י אפשר דשייך החזקה מזמן לזמן דעכ"פ כעת מתחיל להבליע ונחזיק מזמן לזמן דכבר התחיל להבליע מקודם דאז יש כעת הנו"ט דכל דאתיליד ריעותא מחזקינן מזמן לזמן כמבואר באו"ח סי' תס"ז באורך ועיין בפרמ"ג ובחוות דעת אבל לפמ"ש ל"ש מחזיקין מזמן לזמן אלא דוקא אם הי' כעת ענין איסור שייך לומר מחזיקין מזמן לזמן וז"ב הן אמת דהט"ז והש"ך לכאורה לא ס"ל סברת החו"י דא"כ שוב אין מקום לקושיתם דל"ש נטל"פ דהא מתחיל הבליעה מעט מעט אבל באמת אינו מוכרח דניהו דנבלע מקודם אבל הנ"ט לא בא רק במלאת המעל"ע והרי בעת גמר האיסור נטל"פ וכן מצאתי לשארי בעל חוות דעת שכ"כ ולכאורה הי' נ"ל דבר חדש דבאמת אף אם נימא דהתחיל הבליעה מקודם מ"מ נימא דקמא קמא בטל דודאי היו ששים נגד הבליעה מועטת שהי' מקודם ואף לשיטת הפוסקים דס"ל דאמרינן חוזר וניעור כמבואר ביו"ד סי' צ"ט בשם הרא"ש וע"ש בפר"ח שהרחיב הדיבור בהשטות שם מכל מקום כאן דלא הי' בליעה בנ"ט רק משהו שאין בו בנ"ט ובעת גמר הנ"ט הוא נטל"פ שוב פשיטא דכ"ע מודי בזה דאמרינן קמא קמא בטל ובזה נראה לפע"ד דמיושב ג"כ מה שהקשה בח"ד דלמ"ד מב"מ במשהו יאסר בכבוש אף בלא נכבש מעל"ע דעכ"פ משהו נבלע ולפמ"ש א"ש דכל כמה דאינו ראוי לבא לנ"ט אמרינן קמא קמא בטל ואף דמב"מ לא בטל הא זה דוקא בבעין אבל בבלוע בכלי פשיטא דלא אמרינן מב"מ ועיין בשו"ת נו"ב מהד"ת חלק יו"ד סי' קל"ה שנסתפק בזה לר"י דמב"מ לא בטל אם אמרינן בזה טכ"ע ואני כתבתי על הגליון דנעלם ממנו דברי הרשב"א בחולין דף צ"ח שהאריך בזה דל"ש בזה טכ"ע ומכ"ש בבליעה בכלי דודאי טכ"ע לאו דאורייתא כמ"ש בשו"ת מהריב"ל בזה והארכתי בזה במק"א ועכ"פ לפע"ד דברי הט"ז והש"ך נכונים דל"ש בזה לומר דנבלע מעט מעט דבטל לקמא קמא ול"ש חוזר וניעור דאח"כ נטל"פ ולכאורה רציתי לומר בזה דל"ש קמא קמא בטל דהו"ל דבר שיל"מ דלאחר שיגמר הבליעה שוב יהי' נטל"פ ומותר וא"כ לא בטל מתחלה אלא שא"כ לא הועלנו בזה דא"כ ממ"נ מותר כיון דבגמר הטעם שוב הוה נטל"פ אך הי' מקום לומר דלפמ"ש התוס' והפוסקים בשם י"מ דכל דאסור במשהו שוב גם נטל"פ אסור א"כ אם נימא דהוה דבר שיל"מ שוב יהיה במשהו ובמשהו ל"ש נטל"פ אבל ז"א דא"כ ממנ"פ כל שלא יהי' נטל"פ שוב לא הוה דבר שיל"מ ושוב בטל קמא עכ"פ לפע"ד דברי החו"י והכו"פ אין להם יסוד חזק כ"כ והנה לפע"ד הי' נראה לי דבר חדש דלכך בכל איסורים ספק כבוש אסור משא"כ בב"ח דבאמת שייך לאוקמא אחזקה אלא שכבר כתבתי בשם התוס' ביבמות דף פ"ב דכל שיש היתר ואיסור מעורב ל"ש חזקת היתר דאטו אנו מהפכים ההיתר לאיסור אנו אומרים דהאיסור נ"ט בו אבל ההיתר במקומו וגם כמו כן יש כאן איסור ומה חזית דניזל בתר חזקת היתר ניזל בתר חזקת איסור ולפ"ז בב"ח דשניהם מותרים כל אחת בפ"ע שוב שייך חזקת היתר של כל אחת וז"ב ודו"ק היטב בכ"ז ועיין שב שמעתתא ש"ג פ"ז מ"ש בזה והנה לעיל הארכתי בכבוש כמבושל וכעת אמרתי דלכאורה קשה לפמ"ש הד"מ דבהיתר לא שייך כבוש כמבושל א"כ בב"ח דכל אחת בפ"ע היתר ואימתי נעשה איסור כשנתבשל יחד וא"כ ל"ש לומר החידוש דאי תרי כולי יומא שרי הא כ"ז שאינו מבושל ממש ל"ש כבוש כמבושל דעדיין היתר וצ"ל דזה גופא חידוש דכל דאסרה תורה להתבשל ביחד א"כ שניהם נעשו איסור והרי בכבוש נעשה כמבושל ולמה שרי והא עכ"פ בעצמותו הוה כמבושל וגם י"ל כיון דבאמת החידוש דכל חדא בפ"ע שרי ורק דכלאים נמי כן ולזה אמר דכיון דגם כבוש לא נאסר אף שנתחבר עכ"פ מה אית לך למימר דמ"מ אינו כמבושל לפי שכל חדא היתר א"כ עכ"פ זהו חידושא דכל חדא בפ"ע שרי ול"ד לכלאים דשם התחברות אוסר ויש לישב בזה דברי רש"י בחולין דף ק"א וכמ"ש למעלה והמשכיל יבין. אחר זמן רב למדתי עם תלמידי נ"י הלכות פסח ובסי' תמ"ז בדברי המ"א שם ס"ק ט"ז הביא דברי הד"מ הנ"ל ואמרתי בזה דבר חדש דלכך בהיתר ל"ש כבוש כמבושל דהנה באמת הא הוה נטל"פ במעל"ע ומ"ש המ"א דהפגימה והבליעה באין כאחד זה דחוק וצ"ל כמ"ש החו"י בהשמטות ובפליתי סי' ק"ה דהבליעה הוא מעט מעט ובתוך כ"ד שעות הוא בולע מעט מעט וגמר הבליעה היא בסוף מעל"ע שנכבש ע"ש ולפ"ז הרי נודע מ"ש בט"ז דף ע"ג דהמערה מצרצור קטן לתוך הבור דאמרינן קמא קמא בטל וכתבו התוס' דכל שאין בו ששים אמרינן דחוזר וניעור כמו בכל איסורים ומעתה בשלמא באיסור שפיר אמרינן כבוש כמבושל דאף דהכבישה לא נגמר רק במעל"ע לא אמרי' דקמא קמא בטל דהרי לבסוף המעל"ע נגמר כל הטע' ונאסר דחוזר וניעור אבל בהיתר כגון בבשר בחלב או חמץ קודם הפסח א"כ כל כמה שלא נרגש הטעם בטל בהיתר דגם זה היתר ואימתי נאסר בגמר המעל"ע והרי גם אז היתר הוא עדיין וא"כ פשיטא דעכ"פ בהיתר בהיתר ל"ש עכ"פ לומר דחוזר וניעור דעדיין היתר הוא וא"כ הו"ל טעם לפגם וזה המעט שנרגש בעת כלות המעל"ע פשיטא דבטל בששים וקמא קמא מתבטל וז"ב כשמש והוא נכון מאוד וראיתי לש"ב הגאון בעל חוות דעת סי' ק"ה שכ' שיש ראיה להד"מ הנ"ל מהך דאמרו בשביעית פ"ג משנה ז' וורד חדש שכבשו בשמן ישן דילקט הוורד והקשה התוס' יו"ט דהא עכ"פ קלט הטע' ויאסר ואם נימא דכבוש בהיתר לא בלע (ולא) הוה כמבושל א"כ ל"ק קושית התו' י"ט ולפמ"ש עדיין לא הועיל דהא ל"ש לומר דקמא קמא בטל דהא הפסקי תוס' בע"ז כתבו דשמן זית הו"ל דבר חריף ואף בצונן מבליע ולפ"ז הרי מבואר בסי' ק"ה דבחומץ וציר לא בעינן כבישה מעל"ע רק בשעה שיתחיל להרתיח ויתבשל וא"כ עד אותו זמן אינו אוסר רק כדי קליפה ואח"כ באותו שעה שמתחיל להתבשל נגמר כל הבליעה ובאותו עת נגמר כולו וא"כ שוב לא שייך קמא קמא בטל ויש לאסור וא"כ גם אם נימא דבהיתר ל"ש כבוש כאן ל"ש זאת וצע"ג.