שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ג׳ סימן מ״ז (ט׳)

והנה במ"ש התוס' בכתובות דכל דמפסדת כתובתה ל"ש ענ"ב לכאורה תמוה דבירושלמי אמרו בפ"ק דסוטה על משנה דאלו אסורות לאכול בתרומה האומרת טמאה אני לך וע"ז אמר דמתניתין כמשנה ראשונה דתנינן תמן בראשונה הי' אומרים שלשה נשים יוצאת ונוטלות כתובתן האומרת טמאה אני לך א"ר אבין ואפילו תאמר כמשנה אחרונה מ"מ יש רגילות לדבר ולשיטת התוס' קשה טובא דהא כל שאמרה טמאה אני לך לאחר קינוי וסתירה ודאי אינה נוטלת כתובתה כמבואר ריש פרק ארוסה ע"ש וא"כ למה לי רגלים לדבר ת"ל דל"ש ענ"ב דהרי מפסדת כתובתה הן אמת דגוף דברי הירושלמי תמוהין כמ"ש המלמ"ל פ"ח מתרומות הט"ו דכל דמיירי לאחר קינוי וסתירה שוב פשיטא דאסורה לאכול בתרומה דאף שלא אמרה דבר כל שהי' קינוי וסתירה אסורה לביתה ואסורה בתרומה ואטו בשביל דאמרה טמאה אני לא תהי' נאמנת וע"ש שכתב דמוקי לאחר ששתתה היא ולא בדקו המים ואפ"ה אסורה לאכול בתרומה כל דאמרה טמאה אני ותלינן דהבעל לא מנוקה מעון ע"ש אך באמת גם זה תמוה דא"כ מה משני דרגלים לדבר והא יש רגלים להיתר ג"כ דהרי שתתה ולא נבדקה וניהו דיש לתלות דאינו מנוקה מעון מ"מ עכ"פ רגלים להיתר איכא וכבר כתב הח"מ בסי' קט"ו דכל דאיכא רגלים לאיסור ולהיתר שוב הדרא לדינא הראשון דענ"ב ואינה נאמנת. וראיתי בספר בית מאיר סי' קט"ו שהקשה דלמה לא תהי' נאמנה בטוענת טמאה אני ברצון מטעם דכל שמפסדת כתובתה נימא מתוך שנאמנת להפסיד הכתובה נאמנת לאסור עצמה על בעלה וכתב שזה באמת סברת התוס' דכתבו דכל שמפסדת כתובתה נאמנת ע"ש והנה לפמ"ש הט"ז ביו"ד סי' קכ"ז דכל שיש חזקת היתר בבירור ל"ש להאמין מתוך שמפסדת ממון ע"ש ודוקא בס"ת שלא הי' לו לס"ת מעולם חזקת היתר כ"ז שלא נכתב לשמה ע"ש וא"כ כאן שהיה לה חזקת היתר בבירור ולפ"ז יש לומר דזה שאמרו בירושלמי דרגלים לדבר והיינו כיון שהי' לאחר קינוי וסתירה ואתרע חזקת היתר שלה כמ"ש התוס' ריש נדה א"כ אף ששתתה ולא נבדקה מ"מ נאמנת מתוך שמפסדת כתובתה אבל על התוס' קשה אך בגוף קושית הב"מ הי' נראה לפע"ד דל"ש כאן מתוך שנאמנת להפסיד כתובתה דהנה כיון דכתובה לא נתנה לגבות מחיים כ"א לאחר שגרשה א"כ כל שאומרת טמאה אני לך אינו מגיע לה הכתובה דהא זה אינו רוצה לגרשה רק שזו גורמת לו שיגרשנה ואדעתא דהכי לא כתב לה כתובה דתמרוד בו ותצא וא"כ שוב ל"ש דמפסדת כתובתה דהא אינה מפסדת שלא הגיע זמנה עדיין ליטול וז"ב לפע"ד אמנם סברת התוס' דכל שמפסדת כתובתה ל"ש ענ"ב דבאמת ענ"ב הוא רק ספק וחשש בעלמא והא דאינה נאמנת הוא כמ"ש הר"ן דבאמת משועבדת לבעל רק שמפני כסופה האמינוה וכל שיש חשש ענ"ב שוב לא מהמנה להוציא נפשה מבעלה ולפ"ז כיון דעכ"פ כתובה אין מגיע לה דלגבי נפשה ודאי הודאת בע"ד מועיל והרי אסור לדור עם אשתו בלי כתובה ואם כן ממילא שוב אסור להשתמש עמה לתשמיש דתהי' קלה בעיניו להוציאה ולומר לו שיכתוב לה כתובה אחרת בודאי אי אפשר דכל שנימא שצריכה כתובה אחרת שוב ע"כ שמאמיני' שזינתה ואסור לדור עמה וא"כ כל שנאסרה לשמש שוב אסור לדור עמה בלי כתובה וע"כ מוכרח לגרשה דחיישינן שמא ישמש עמה וכבר כתב הב"ש דספק סוטה לא מאיסה עליו ומכ"ש בזה דודאי מותרת לו ולכך נאמנת כל שמפסדת כתובתה ולפ"ז שם דמיירי לאחר ששהתה ולא נבדקה א"כ מה בכך שאין לה כתובה יכתוב לה כתובה אחרת ואינה נאמנת לולא שרגלים לדבר ודו"ק היטב כי הוא נעים ונחמד ת"ל.