שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ג׳ סימן מ״ז (ח׳)

והנה אחר שנים רבות מצאתי בשאלתות סי' קכ"א שכתב שאלתא דאסור להון לדבית ישראל דאילו אתתא דאמרה לגברה עבדית אסורה אסורה לי' ונפקא בלי כתובה מ"ט דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא וגברא דאמר לה לאתתא חזיתך דעבדית איסורא מפקא לה ומגבי לה כתובה דתנן שלש נשים יוצאות שלא בכתובה וכו' חזרו לומר שלא תהא עיניה נותנת באחר וכו' והוא תימה דהביא ראיה לסתור דאדרבא אינה נאמנת להפקיע עצמה מבעלה ובשאילת שלום להגאון מהרי"פ הרגיש בזה ולא העלה ארוכה ולפע"ד נראה דהגאון מיירי בטוענת טמאה אני לך ברצון דאז מפסדת כתובתה וכתבו התוס' בכתובות דף ס"ג ע"ב ד"ה אבל דנאמנת משום דמפסדת כתובתה לא תרצה להפסיד ולפ"ז שוב כל שלא שייך עיניה נתנה באחר שוב נאמנת דשויא אנפשא חד"א ומפסדת כתובתה וז"ב ובזה נראה לפע"ד לכוין מ"ש הגאון ברם צריך לומר אלו גברא דעל לביתיה ורמא לי' גברא קלא לא תיכול מהאי אתתא אסירא ולא סיים הגאון הדין ועיין בשאילת שלום ולפע"ד דהגאון כיוון למ"ש התוס' להקשות בהך דארכוסי ארכס דע"כ בטמאה אני לך דאמרה מיירי וא"כ שם הי' ברצון וא"כ ל"ש עיניה נתנה מיירי וכתבו דהנ"מ לענין בועל וע"ז כתבו דכ"ש לפי השאלתות דכל היכא דאיכא עדים בדבר מכוער תצא אף מן הבעל דא"ש ול"ק משם וכוונתם נראה דמיירי באמת שלא אמרה טמאה אני לך רק דרא' בה דבר מכוער כזה ולכך תצא ולפ"ז זה שרצה הגאון דלפי דבריו דפסק דשויא אנפשה חתיכה דאיסור' וכבר כתבו התוס' דבאומר' טמאה אני לך אינו נראה להתיר מטעם ארכוסי מרכסא ועיי' מהרש"א שם ובפסקי מהרא"י סי' רכ"ב שכתב כל דאיכא רגלים לדבר ל"ש לתלות בעיניה נתנה באחר וא"כ זה שפלפל הגאון ברם צריך ונקט חדא מהני מעשות ורצה לסיים הך דמיירי בלא אמרה טמאה אני לך ולפי דרכו כמ"ש התוס' וחסר יבואנו כל הפלפול המעתיק אבל לא יכול להביא סתם הסיום דהש"ס דקשה לפי דרכו וכמ"ש בתוס' וזהו שחסר לפנינו כל הפלפול ועכ"פ דברי השאלתות מזוקקים ודו"ק.