שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ג׳ סימן מ״ז (ו׳)

וכזה מיושב היטב מ"ש התוס' לתרץ דמיירי לענין הבועל דלענין הבעל לא שייך לומר דמשום ארכוסי יהיה מותר בה כיון דשויא אנפשה חד"א והקשה המהרש"א מ"ש מכל טמאה אני לך דלמשנה אחרונה אינה נאמנת ולפמ"ש א"ש כיון דבאמת יש לה מיגו דמאיס א"כ בכה"ג דיש ריעותא פשיטא דאין להתיר בשביל סברת ארכוסי דהא הוה מיגו דהוה ברי טוב ושמא גרוע ובזה מיושב מ"ש הב"ש סי' קט"ו שהקשה על הח"מ שכתב דאף דברגלים לדבר ס"ל להתה"ד דנאמנת מ"מ כל שיש סברא להיפך ל"ש רגלים לדבר א"כ כאן יש סברא להיפך ולפמ"ש א"ש דעכ"פ יש לה מיגו ונאמנת ודו"ק. והנה במ"ש למעלה הלא מראש דאף דאמרה נאנסתי ורוצית להתיר עצמה לבעלה ישראל אפ"ה שייך ענ"ב דיש לומר דאערומי מערמא וטוענת באונס כדי שנחשב שאינה רוצית לאסור עצמה ומ"מ עיקר כוונתה לערומי וענ"ב הנה כתבתי כן מסברא דנפשאי ואחר כמה שנים מצאתי בבני אהובה להגאון בעל כו"פ ותומים שהביא בפכ"ד מאישות הירושלמי סוף נדרים אריסטות נכנס לעיר ובאת אשה ואמרה אריסטות בא לעיר וחבקני והטיל ש"ז בין ברכי והתירה לאכול בתרומה אתא עובדא קמי' ריב"ב באשה שאמרה הביאם שלי פיתני ואמר לה אין הביאם אסור ואסרה והכא את אומר והתירה תמן באה לאסור עצמה והתירה ברם הכא באה להתיר עצמה ואסרה ופירש הגאון דהכוונה שכל שאומרת דברים במסל"ת דברים שלפי דעתה מתרת עצמה מבעלה ומצד הדין באמת נאסרת בזה נאסרה דכיון דא"י אמרינן דל"ח לענ"ב וערומי מערמא כיון דנתכוונה להתיר עצמה ובאמת שהמעיין בתשובת צ"צ סי' פ"ב ובכל תשובות אחרונים ימצא להיפך דבכל ענין אמרינן דמערמת ואומרת דברים שמורים להתיר ובכ"ז נתכוונה שיגרשה וענ"ב ובגוף דברי הירושלמי נ"ל דבאמת צ"ב מה הפירוש ואמר לה אין הביאם אוסר ועיין בפירוש הפני משה שר"י אמר להאשה שאין הביאם אוסר והוא משולל ביאור אבל לפענ"ד שזה מדברי אשה שהביאם פיתני ואמר לי כצ"ל וכן הביא הבני אהובה הגירסא לא כמ"ש לפנינו ואמר לה והיינו שאמרה שהביאם שלי פיתני ואמר לי שאין הביאם אסור א"כ בכה"ג ששוגגת בדין וסברה שאין הביאם אוסר מלאכול בתרומה א"כ בכה"ג י"ל דאולי טענה שאין זה מפסולים שפוסל מלאכול בתרומה ועיין בפני משה דפירש דקאי לענין תרומה ובכה"ג ודאי ל"ש שתערים כ"כ ומכ"ש לפמ"ש הפ"מ דמיירי בפנויה א"כ לא שייך כלל ענין ענ"ב אלא שלפי דבריו אין שום פירוש לדברי הירושלמי דא"כ אין התחלה לקושית הירושלמי כלל דל"ש ענ"ב אבל מ"ש נכון ת"ל ועיין בב"ש סי' קע"ח באם טעתה בדין אי מקרי שגגה וכתב בשם המהרי"ק דמ"מ מעלה מעל באישה וזה ל"ש לענין תרומה כנלפע"ד שוב מצאתי בשו"ת ש"ב בנו"ב מהד"ת חלק אהע"ז סי' י"ב שהביא דברי הירושלמי ובמחכ"ת דחק עצמו יותר מדאי בפירושו ובפרט הפירוש השני שכוונת האשה שערבי דינו כביאת בהמה וטעתה וסברה כר"ת דביאת גוי אינו אסור אף לבעלה דחוק ורחוק שהאשה תהי' בקיאה כ"כ ותקרא אותו בשביל זה ביאם ומשום זה יאמר שבאתה להתיר עצמה זה דבר זר לפע"ד ומחוורתא כמ"ש ודו"ק.