שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ג׳ סימן מ״ז (ה׳)

ובזה מיושב היטב מה דתמה המלמ"ל פ"ח מתרומות הלכה ט"ו על דברת הירושלמי דמה ק"ל ממשנה אחרונה הא כל דקינא לה ונסתרה כדמיירי בשמנה ובזה אף לר"ש נאמנת לומר טמאה אני לך ומכ"ש שאסורה בתרומה ע"ש שהאריך בזה דמיירי לאחר ששתתה ולא בדקו המים אבל אם כי בתשובה קיימתי הדברים מסברא דנפשאי מ"מ קשה מי לחש להירושלמי דמיירי לאחר שתיה דלמא קודם שתיה ולכך אסורה לאכול בתרומה כל דקינא לה ונסתרה ולפמ"ש א"ש דלהס"ד אף קינוי וסתירה לא מחשב רגלים לדבר וע"ז משני דמ"מ רגלים לדבר יש וכנ"ל ודו"ק. ובזה נפתח לי שערי בינה בדברי התוס' בסוטה דף וא"ו ד"ה האומרת שכתבו קשיא במס' נדרים דס"ל לר"ש דאוכלת בתרומה תירוץ אחר קינוי וסתירה דרגלים יש לדבר ואפילו ר"ש מודה ותמה המלמ"ל שם דממנ"פ אם סב' התוס' דמתניתין מיירי לאחר קינוי וסתירה וכבר שהתה וס"ל להתוס' דלאחר שתיה מותרת לבעלה למשנה אחרונה א"כ למה תהי' אסורה לאכול בתרומה דשייך חשש לעז ול"ש רגלים לדבר דהרי שתתה ולא בדקו המים ואם מיירי קודם שתיה שוב אסורה לבעלה ולמה לא תהי' אסורה לאכול בתרומה והאריך ולבסוף הניח דברי התוס' בתימה ולפמ"ש א"ש דהא להירושלמי קשה זאת דגם לאחר קינוי וסתירה קודם ששתתה ל"ש רגלים לדבר דיש לתלות שמא ענ"ב א"כ הן הן דברי התוס' הנ"ל דאמאי אסורה בתרומה והא שייך ענ"ב ומהראוי שתהי' מותרת לאכול בתרומה וגם לבעלה כל שאמרה טמאה אני לך וע"ז משני דלאחר קינוי וסתירה אף ר"ש מודה והיינו משום דכל דאיכא רגלים לדבר שוב נאמנת באומרת טמאה אני לך מכ"ש לאחר קינוי וסתירה ודו"ק היטב אך לפענ"ד לולא דברי הירושלמי והתוס' הנ"ל הייתי אומר דאף אם נימא דלא כתה"ד ואף באיכא רגלים לדבר אינה נאמנת לומר טא"ל דחיישינן לענ"ב מ"מ ל"ק מקינוי וסתירה דשאני קינוי וסתירה דהוה מעשה וכעין דכתב הרמב"ן ובטוש"ע סי' קפ"ה ביו"ד לענין אמתלא דאף דדיבורא מקרי ואמרה מעשה לא עבדה ה"ה בזה ניהו דכשביל שענ"ב תאמר דטא"ל אבל מעשה לא עבדה וא"נ כל שנסתרה לאחר קינוי פשיטא דלא אמרינן דבשביל שענ"ב עבדה מעשה לאסור עצמה וז"ב לפע"ד ובזה נראה לפע"ד טעמו של הרא"ש בפסקיו סוף נדרים דחידש דלכך בטוענת גרשתני ל"ש ענ"ב דלא תרצה להיות באיסור א"א כל ימיה ולפמ"ש ימתק הטעם דהרי כבר נודע מ"ש התוס' בגיטין דף ס"ז ע"א ד"ה דיבורא דכל דע"י הדיבור נגמר המעשה חשוב גם הדיבור מעשה ע"ש ולפ"ז בשלמא כשאמרה טא"ל ממנ"פ אם יקבל הבעל דבריה הרי טוב ואם לא יקבל מה הפסידה ולא הוה רק דיבור בעלמא ומקרי ואמרה אבל בטוענת גרשתני שאם יקבל דבריה לא יצטרכה גט ותהי' באיסור א"א כל ימיה א"כ ע"י דיבורה נגמר המעשה ושפיר אמרינן דלא אמרה ונאמנת וז"ב ובזה יש לישב סברת התוס' שכתבו בכתובות דף מ"ג דהיכא שמפסדת הכתובה ל"ש חשש ענ"ב והיינו משום דמעשה לא עבדה שתפסיד הכתובה עי"ז ובזה א"ש מ"ש התוס' בכתובות שם דהך מעשה דאם איתא דעבדה איסורא ארכוסי הוה מרכס ע"כ באומרת טמאה אני לך דאל"כ לא נאסרה כל שלא ראה כדרך המנאפים וא"כ ע"כ ברצון היה דבביתה הי' וא"כ מפסדת כתובה ואפ"ה אי הוה מרכס אסורה ואמאי הא אית לה מיגו דמאיס עלי והדבר תמוה ת"ל דכל דהוה ברצון ומפסדת כתובה ל"ש ענ"ב וכבר תמה בזה בשעה"מ פ"ט מאישות ולפמ"ש א"ש דע"כ ל"ש דכל דמפסדת כתובה לא אמרה רק כשאמרה מעצמה אבל כל שבא בעלה וראה שערק הנואף א"כ הוכרחה להגיד י"ל דגם דיבור דמפסדת כתובה אמרה בשביל ענ"ב לכך הקשו דיש לה מיגו ודו"ק איברא דגוף דברי התוס' תמוהין במה שהקשו דיש לה מיגו דמאיס עלי דהא כבר כתבו דלכך לא תקנו כתובה במאיס עלי כיון שכופין אותו להוציא א"כ יתקנו ליה כתובה מינה כמו שתקנו כתובה לה וכתבו דל"מ למימר מאיס עלי רק היכא שיש רגלים לדבר שהבעל אינו מתקבל לה ע"ש וא"כ היכא שייך לומר מיגו דלמא אין לה רגלים לדבר שבעלה אין מתקבל לה ולכך טוענת טמאה אני לך ומה מיגו הוא זו אך באמת גוף דבריהם צ"ב שסתמו דצריך רגלים לדבר בטוענת מאיס עלי הוא תמוה דמנ"ל זאת וגם מה הן הרגלים לדבר וגם תמוה דא"כ מה מקשו התוס' על הי"מ דכופין אותו להוציא במאיס עלי דניחוש שמא ענ"ב כדחיישינן למשנה אחרונה הא צריך רגלים לדבר ול"ש שלא הועילו חכמים בתקנתם וגם לפי שיטת התה"ד דברגלים לדבר ל"ש ענ"ב וגם בטוענת טמאה אני לך נאמנת כל דאיכא רגלים לדבר וכמבואר בתה"ד סי' רכ"ב א"כ כאן שע"כ איכא רגלים לדבר א"כ אין התחלה לקושיא דניחוש שמא ענ"ב הלא גרע מטא"ל דמועיל כל שיש רגלים לדבר וכמבואר באהע"ז סי' קט"ו והיא קושיא עצומה אמנם נראה דגוף הדבר שחדשו דכל דמפסדת כתובה ל"ש ענ"ב הוא תמוה דמנ"ל סברא זו וכבר כתבו הרא"ש והקדמונים בשיטה מקובצת דכל שענ"ב יש לחוש שרצונה להפסיד גם ממון הכתובה אך ביאור הדברים דבאמת היא טוענת מאיס עלי והסברא נותנת לגרשה דאינו בדין שתבעל לשנוי לה ותהי' כשבוית חרב כמ"ש הרמב"ם פי"ד מאישות רק דע"ז גופא אנו דנין דדלמא משקרת במה שאמרה שמאיס עליה ודלמא אינו מאיס לה כ"כ רק שאוהבת זרים ולכך חדשו התוס' דבעינן רגלים לדבר שמאיס עליה ולפ"ז זהו שחדשו דכל דמפסדת כתובתה זה לאות שמאיס עליה בעצם כ"כ עד שהולכת ממנו ערום כדי שלא תהי' עמו א"כ ניכרים הדברים שאמת טוענת שמאיס עליה וז"ב בכוונת התוס' ומעתה זה בטוענת מאוס עלי רק שהספק אם באמת מאיס עליה כ"כ או לא א"כ כל שיש רגלים לדבר שמפסדת כתובה ע"כ דמאיס עליה א"כ שוב ל"ח לשמא ענ"ב דכל דיש רגלים לדבר שעכ"פ מאיס עליה שוב ל"ש החשש ענ"ב דמה בכך הא עכ"פ יש רגלים לדבר שעכ"פ מאיס שמאיס עליה כיון דמפסדת כתובתה א"כ גם אם תחוש שענ"ב עכ"פ ניכר הדבר שמאוס עליה בעצם אבל בטוענת טא"ל ל"ש לומר דרגלים לדבר דבאמת אם נחוש שענ"ב אין ראיה דגם הממון י"ל דרוצית להפסיד ותולית עיניה בבעל ממון הרבה ואינה חוששת להפסד הכתובה וכמ"ש הקדמונים ורק בטוענת מאיס עלי שפיר יש רגלים לדבר להטענה שעכ"פ מאוס עליה עד שרוצית גם להפסיד הכתובה א"כ שוב אין לנו לתלות בענ"ב ומשקרת בגוף הטענה שאינו מאיס עליה רק שאוהבת זרים דמה"ת לחוש לזה ודלמא באמת מאיס עליה ותהי לאות שמפסדת כתובתה אבל כל שאינה טוענת שמאיס עליה מה"ת לומר שמאיס עליה ושפיר אמרינן דמה שטוענת טמא"ל ענ"ב ואוהבת זרים אבל אינו מאיס עליה מדלא טענה ושפיר הוצרכו התוספות להקשות דנאמין במיגו דהיתה טוענת מאיס עלי וכל שמפסדת הכתובה היתה נאמנת דאין לך רגלים לדבר לטענתו יותר מזה ומיושבים כל הקושיות כמין חומר ובזה מיושב מה שהקשה השעה"מ פ"ט מאישות דלמה לא פריך הש"ס בנדרים דף צ"א דאי באשת ישראל ברצון דמפסדת הכתובה א"כ למה לא תהי' נאמנת למשנה אחרונה כיון דמפסדת הכתובה ולפמ"ש א"ש דבטמאה אני לך אף שמפסדת הכתובה חיישינן לשמא ענ"ב ושוב ליכא רגלים לדבר לטענתה ואינה חוששת להפסד כתובתה ובזה מיושבין דברי הרמב"ם דפסק במאיס עלי דנאמנת וכופין אותו להוציא ובטא"ל פסק דמפסדת הכתובה ומותרת דחיישינן שמא ענ"ב ותמה השעה"מ דהא כל שמפסדת הכתובה ל"ש ענ"ב דע"כ ס"ל להרמב"ם כשיטת הי"מ ולפמ"ש הדברים כפשטן דדוקא במאיס עלי הוא דיש רגלים לדבר כל דמפסדת את כתובתה משא"כ בטא"ל וכמ"ש ובזה מיושבין כל קושיותיו שם עוד נ"ל בכוונת התוס' דבאמת זה אין סברא דחוששת להפסיד כתובתה וכמ"ש הקדמונים דשמא תולית עינה בבעל ממון הרבה ולא תחוש להפסד ממון אמנם נראה דהנה כבר כתב הרמב"ם דבדין הוא שתהי' נאמנת דאינו בדין שתבעל לשנוי לה ולפ"ז כל הטעם דחיישינן לענ"ב בטא"ל הוא משום דמשועבדת לבעל וא"י להפקיע שעבודה וכמ"ש הר"ן שם ולפ"ז כיון דעניני אישות אינה משועבדת כיון שטוענת שמאיס עליה אינו בדין שתבעל לשנוי לה רק לענין לכופו לגרש הוא דחיישינן לענ"ב וא"כ לענין זה כל שאינה מפקיע שעבוד עניני אישות בזה שיש להבעל עלי' וא"כ שוב נאמנת בטענתה וא"ל דאכתי איך תוציא ממון כתובתה לזה כתבו כיון דיוצאה בלי כתובה שוב ל"ש ענ"ב דלמת לא תהי' נאמנת דהיא טוענת ברי והוא א"י אם אמת או לא וכל דשעבודה נפקע ואינה מוציא ממנו הכתובה למה לא תהי' נאמנת וז"ב מאד לדעתי ואף במורדת ממלאכה כל שאינו בר תשמיש אין לו כח עליה רק שתצא בלי כתובה וכל שמפסדת כתובתה למה לא נכוף אותו לגרש כיון דהיא טוענת ברי דאף דלענין ממון לא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף היינו משום דחזקת ממון עדיף אבל כל שאינה מפקעת ממנו דבר ואינו חייב לתת לה דבר למה לא תהיה נאמנת וז"ב מאוד ולפ"ז זהו בטוענת מאיס עלי שאינו בדין שתבעל לשנוי לה ודלמא אמת טענתה וא"כ כבר נפקע שעבודה אבל באמרה טא"ל כל שחיישינן שמא ענ"ב שוב א"י להפקיע שעבודו דבעל ומה בכך שמפסדת כתובתה לא מפני זה נפקיע שעבודו של בעל ולכך הוצרכו להקשות דתהי' נאמנת במיגו דמאיס עלי וז"ב ובזה יש לישב קושית הרשב"א שהקשה לשיטת רבינו דבמאיס עלי כופין אותו להוציא דא"כ אמאי בנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה דכופין אותו ואם בתחלה נתכוונה לכך מבקשין המינו דאמאי לא נכוף אותו על החליצה גופא ועל הכתובה אין כותבין אגרת מרד בשומרת יבם ע"ש ולפמ"ש א"ש דכל הטעם דנאמנת במאיס עלי הוא משום דאינו בדין שתבעל לשנוי לה וא"כ שוב נפקע ענין שעבודה לתשמיש ושוב נאמנת ולפ"ז זהו בבעל דכל שאינה בת תשמיש שוב אין משועבדת לו לעניני אישות אבל ביבמה שכ"ז שלא נתיבמה או נחלצה זקוקה להיבם וא"כ לענין חליצה א"י להפקיע שעבודו של היבם שצריכה חליצה ממנו ולא שייך בזה אינו בדין שתבעל לשנוי לה וא"כ שוב אינה נאמנת להפקיע עצמו משעבודו של היבם עכ"פ בחליצה וחיישינן שמא ענ"ב ולכך מבקשין ממנו וז"ב ובגוף קושית התוס' דתהי' נאמנת במיגו דטוענת מאיס עלי לכאורה לפמ"ש המהרי"ט הובא בכנה"ג חו"מ סי' פ"ב בכללי מיגו דלכוף לחלוץ ל"ש מיגו דהוה כמו מיגו להוציא א"כ מכ"ש שתפקיע עצמה מבעלה לגמרי פשיטא דל"ש מיגו דהוה כמו מיגו להוציא אך נראה דלפמ"ש הר"ש מקינון דבברי ושמא אמרינן מיגו להוציא א"כ בטוענת טמאה אני לך שפיר הוה מיגו דהוא א"י ושייך מיגו והמהרי"ט שם מיירי במקום דשניהם טוענים ברי דהתם מיירי ביבמה שטוענת לא נבעלתי אמנם עדיין צ"ב דלפמ"ש התוס' בכתובות דף י"ב דהיכא דהברי גרוע והשמא טוב כיון דלא הו"ל למידע ל"ש ברי ושמא ברי עדיף א"כ שוב י"ל דבכה"ג לא אמרינן מיגו להוציא ואף דמהר"ש מקינון והב"ח לא נראה כן אבל מ"מ י"ל כן וא"כ כאן הברי גרוע והשמא טוב דבעל אין לו לידע אם נטמאת ואולי כוונת התוס' כיון דמצאה עם הנואף שוב הו"ל הברי טוב דיש ריעותא גדולה ובכה"ג ודאי שייך מיגו.