שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ג׳ סימן מ״ז (ד׳)

והנה בהא דאמרו בכתובות שם מיגו דאי בעי א' מוכת עץ אני תחתיך דלא קא פסלה נפשה מכהונה וקאמרה נאנסתי ופסלה נפשה מכהונה ותמוה לי דמאי מיגו הוא דלמא ענ"ב ולכך אינה טוענת מוכת עץ דא"כ תהי' מותרת לשיטת הרמב"ן ודעימיה משא"כ עכשיו דחשבה שתאסר וא"ל דכל דמפסדת כתובתה לא שייך ענ"ב כמ"ש התוס' בכתובות דף ס"ג ועיין בח"ץ שם שוב ראיתי בהפלאה בכתובות דף ט' בסוגיא דפ"פ דהקשה כעין זה ודו"ק בכל מ"ש. והנה במ"ש למעלה יש לישב דברי הר"ן התמוהים במ"ש במשנה לישב דלכך נאמנת בטמאה אני לך משום דאפקעינהו רבנן לקידושין וכתב ומיהו בנתין וממזר ליכא למימר הכי ותמה הרב בעל מג"א בחיבור קטן שנדפס על תוס' מסדר נזיקין בשו"ת שם בסופו דא"כ בהך דאהלויי ונפט דכתב הר"ן דמיירי באשת כהן וא"כ מה יענה הר"ן דשם ל"ש אפקעינהו ובתשובה הארכנו בזה ולפמ"ש א"ש דבאמת הי' מקום לישב כשיטת הרא"ם וכפי מ"ש הרשב"א בשמו וכמ"ש לעיל בכוונתו וע"כ צ"ל דהר"ן ס"ל דשויא חד"א הוא מתורת נדר וא"כ גם הוא מוזהר ומעתה זה במשנה דאסרה על עצמה דאמרה טמאה אני לך אבל כאן דאינו מתורת נדר דהרי הוא באמת לא רצתה לאסור עצמה וא"כ ע"כ מתורת נאמנות אתינן ושוב מותרת וכמ"ש הרשב"א ודו"ק היטב כי קצרתי. והנה אין לפקפק דזו לאו אנוסה מקרי משום דברי רבינו דבעיר הרי היא בחזקת מפותה דהרי כבר האריך אא"ז הח"ץ ז"ל סי' קמ"ו וסי' קמ"ז להוכיח במישור דגם הרמב"ם מודה דאם טענה נאנסה נאמנת אף בעיר ועיין בספר קרן אור שם נדפס תשובת הגאון בעל פנ"י והתב"ש וכלם האריכו בדברי רבינו הנ"ל וכבר קדמם אא"ז הח"ץ לבאר דברי רבינו על נכון. ומדי דברי זכר אזכור מה שהאריך בשו"ת הח"ץ שם לבאר דברי רבינו הראב"ד בהשגות פ"ב מנערה הלכה י"ג ובאמת שדברי הראב"ד שם עמומים הם ויש בהם שלשה נסחאות כמ"ש הכ"מ שם ולכאורה אינם שייכים כלל וגם יפה השיב הכ"מ על שלפנינו ועל הנוסחא אחרונה דהצער לעצמה דמה ענינו למודה במקצת סוף סוף הוא מודה בבו"פ וכופר בצער והו"ל מודה במקצת גמור ומה נ"מ אם שייך לה או לאביה והיא פלאי על הראב"ד אבל לפענ"ד דברי הראב"ד נכונים וכוונה עמוקה כוון בזה דהנה שטת הראב"ד והובא בטוש"ע חו"מ סי' פ"ח סי"ט וס"כ דטענו בפקדון ומלוה הו"ל כטענו חיטין והודה בשעורין דכיון דמלוה ופקדון שני ענינים חלוקים הם ויש להם דינים שונים דפקדון יכול לטעון נאנסו משא"כ במלוה אף שתבעו שניהם וזה מודה באחת פטור משבועה וגם באם תבעו חוב אביו והוא מודה בחוב של עצמו או להיפך דהו"ל כטענו חיטין והודה לו בשעורין ע"ש ובסמ"ע והש"ך ולפ"ז לשיטת הראב"ד דצער לעצמה באנוסה וא"כ כשהיא תובעת שאנסה וחייב בו"פ וצער א"כ תובעת חוב של עצמה וחוב אביה דבו"פ לאביה וצער לעצמה וכשהיא אומר שפיתה ואין לה צער מודה בחוב אביה וכופר בטענת חוב של עצמה ולפ"ז קאי כאן מודה במקצת וז"ש הראב"ד שאין כאן שבועה לפי שאין כאן תובע שהחוב אינה שלה והיינו דכיון דהבו"פ שייך לאביה והיא תובעת הצער לעצמה א"כ הוה כמודה בחוב אביה ולא בשלה והו"ל כטענו חיטין ושעורין והודה לו בשעורין ואף דבזה חייב הא כאן הענינים חלוקים כמלוה ופקדון דהרי אנוסה ומפותה ענינים חלוקים הם וא"כ הו"ל ענינים חלוקים דבזה אין כאן שבועה וז"ש הראב"ד לפי הנוסחא שהביא הכ"מ דהצער לעצמה ומה שהודה לאביה הודה ולא לה ותמוה דמה נ"מ בזה וכמ"ש הכ"מ ולפמ"ש א"ש דכיון דהוה כענינים חלוקים א"כ שפיר הו"ל כתבעו חוב עצמו ומודה בחוב אביו ובזה מיושב גם מ"ש הראב"ד כפי שהביא הכ"מ ואי מיירי ביתומה אין כאן מודה במקצת כיון דמפותה היא מחלה ותמה הכ"מ כמ"ש המלמ"ל בכוונתו דבקטנה ל"מ מחילתה ולפמ"ש א"ש דבאמת כל דמצי מחלה אף שקטנה אין לה כח למחול הא כיון דצער לא ניתן למחול דצערא דגופא לא ניתן למחילה וכמבואר באורך במלמ"ל פ"ו מאישות לענין עונה דצערא דגופא לא ניתן למחול וזה יכולה למחול א"כ עכ"פ ענינים חלוקים מקרי דזה ניתן עכ"פ למחול וצערא דגופא לא ניתן למחול כנלפע"ד בכוונת הראב"ד ודבריו עמוקים מאד ולפע"ד אף החולקים בטוש"ע שם מודים בזה דשם כיון דעכ"פ משכחת לה שיהיה חייב חוב עצמו וחוב אביו וגם מלוה ופקדון שפיר יש לומר דמקרי מודה במקצת וכאן כיון דאנוסה ומפותה בהדדי לא אפשר וא"כ שפיר מקרי טענו בחיטין והודה בשעורין דא"א בהדי הדדי ודו"ק היטב כי נעים ונחמד הוא ויש להמתיק הדבר דאם אביו הי' תובעו לגבי' לא הוה חילוק בין אונס למפותה דבין אונס ובין מפתה צער לדידה ושפיר הי' מודה במקצת אם הי' תובעו גם הצער של הבת משא"כ באם הבת תובעת לגבי דידה הוה ענינים חלוקים ולכך גם בנתיתמה אין כאן מודה במקצת דהענינים חלוקים ומיושבים כל דברי הראב"ד. והנה בזכרי הראב"ד הנ"ל שהקשה דמה נ"מ דאי מודה בקנס דפטור תמוה לי על הרדב"ז ח"א סי' י"ט שנסתפק באנס אשה ומודה אם נפטר גם מלשא אותה וכתב שמזה לא נפטר ע"ש וקשה א"כ נ"מ אם מחויב לשאנה כמו באונס דשותה בעציצו וע"כ דגם בזה מקרי מודה בקנס ופטור גם בטור סי' קע"ז באהע"ז מבואר דקונסין אותה לשאנה הרי משמע דזה הוא קנס ופטור וצ"ע נחזור לענינו דלכאורה קשה לי בהא דאמרה טמאה אני לך דאמרינן דענ"ב ולכל הדברות והאמירות שהאריך הר"ן בטעם שאינה נאמנת משום דהפקיעו רבנן לקידושין ממנה ק"ל בהא דסוטה דעשה הכתוב ספיקו כוודאי וביארו התוס' פ"ק דנדה דף ב' דלכך לא מוקמינן ברה"י על חזקת טהרה משום דכיון דקינא לה ונסתרה אתרע חזקת טהרה ורגלים לדבר דטמאה היא ע"ש ולפ"ז קשה לי כיון דחיישינן שמא ענ"ב א"כ ניחוש דבאמת טהורה והא דנסתרה עם אותו שקינא לה כדי שיגרשנה בעלה דיראה דנסתרה עם אותו שקינא לה וכיון דאינה נאמנת באומרת טמאה אני לך משום דאפקעינהו רבנן לקידושין ממנה ממילא א"צ לגרשה דלא שייך רגלים לדבר מדנסתרה לאחר שקינא לה עם אותו שקינא לה דהא יש לומר דעשתה בשביל כך כמו דחשו למשנה אחרונה באומרת טמאה אני לך ובשלמא לתירוץ האחרון של הר"ן משום דכיון דמדינא משועבדת לו לכך למשנה אחרונה אוקמה אדינא א"כ בקינא ונסתרה דנאסר' עליו שוב לא אמרינן דענ"ב אבל לתירוצים הראשונים קשה אבל באמת ז"א דע"כ לא אמרינן החשש שמא ענ"ב רק בלא רגלים לדבר אבל ברגלי' לדבר דעת התה"ד וכן קי"ל באהע"ז סי' קט"ו דנאמנת לומר טמאה אני לך א"כ מכ"ש ביש רגלים לדבר דקינא לה ונסתרה דודאי נאמנת לומר טמאה אני לך ולא תלינן דענ"ב שלא יהי' רגלים לדבר ואדרבה אמרינן מדקינא לה עם איש זה ע"כ שראה בה פריצות עם איש זה והיא לא חששה ונסתרה עם איש זה והיא לא חששה ונדתך העם זה פשיטא דלא תלינן בענ"ב הלא מוטב לחוש דעיניה נתנה באיש זה ונבעלה לו ובזה נראה לפע"ד לישב לשון הירושלמי פ"ק דסוטה ה"ג בהא דאמרו במשנה ואלו אסורות לאכול בתרומה האומרת טמאה אני לך ואמרו בירושלמי מתניתן כמשנה ראשונה וכו' א"ר אבין ואפילו תימר כמשנה אחרונה מ"מ יש רגלים לדבר והיינו דק"ל אמאי אסורות לאכל בתרומה הא למשנה אחרונה אמרינן דענ"ב ואף בתרומה מותרת לר"ש שלא תוציא לעז על בניה הראשונים וכדאמרו בנדרים דף צ' ע"ב ולפ"ז אמאי תהי' אסורה לאחר קינוי וסתירה בתרומה דכיון דאמרה טמאה אני לך אינה נאמנת דחיישינן שמא ענ"ב וא"כ אף שקינא לה ונסתרה הא ל"ש רגלים לדבר דקינא לה ונסתרה דדלמא בשביל שענ"ב לכך עשתה זאת וכל שתלינן בענ"ב אף לתרומה מותרת לר"ש וע"ז משנה מ"מ יש רגלים לדבר והיינו אדרבא כיון דאיכא רגלים לדבר שוב לא חיישינן לענ"ב ושוב אסורה לבעלה ומכ"ש דאסורה לאכול בתרומה דל"ש אתה מוציא לעז כיון דבאמת נאסרת וכמו דמודה ר"ש דלאחר מיתת בעלה נאסרת דל"ש הוצאת לעז וז"ב.