שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ג׳ סימן מ״ז (י״ב)

והנה בגוף דברי התו' דף ס"ג הנ"ל במ"ש דבאומרת טמאה אני לך אינו נראה כלל להתירה מטעם דארכוסי הוה מרכס כיון דשויא נפשה חתיכה דאיסורא וכ"כ דברי המהרש"א בזה והנה שנתרי"ג מש"ק אור ליום א' תרומה כה אמר לי החריף מוה' מאיר ברא"ם נ"י שיש לתמוה על בנין מהרא"י והמהרש"א דנרא' דהדבר ברור דכוונת התוס' כלפי מ"ש דקאי על הבועל וע"ז כתבו דלגבי הבועל ודאי שויא אנפשה חד"א ואסורה לגבי הבועל עכ"פ ולכאורה נראה שיפה כוון אך לפע"ד גוף הענין דאמרו כל שאמרה טמאה אני לך אמרי' דענ"ב לכאורה כיון דעל הבועל ודאי אסורה שוב ל"ש ענ"ב דהא נאסרה על הבועל אך י"ל דאם אמרה בסתם טא"ל שזינתה ולא אמרה עם מי א"כ שייך ענ"ב דהא לא נודע מי הבועל ולפ"ז בהך דארכוסי מרכס דשם נודע מי הבועל וא"כ כל שנאסרה לבועל שוב ל"ש ענ"ב דהא לבועל ודאי תאסר ולפ"ז י"ל דאף דנימא דכוונת התוס' לגבי בעל מ"מ שפיר נאמנת ול"ד לטא"ל דהא שם לא אמרה עם מי ולא אסרה עצמה על הבועל אבל כאן אסרה עצמה על הבועל וזה לא שייך לומר דחשבה שלא תאסר דהא זה ידעי כ"ע דנאסרת על הבועל ולא גרוע מאם מפסדת כתובתה דכתבו התו' דלא שייך ענ"ב אף די"ל דלא ידעה שתפסיד מכ"ש לענין שנאסרה לבועל זה ידעו כל הנשים וא"כ ל"ש ענ"ב דזה ידעו כ"ע ודו"ק היטב שוב מצאתי בס' בית מאיר סי' מ"ו שכתב כעין סברתי דכל שנאסרת על אותו איש ל"ש ענ"ב ע"ש בס"ח בהג"ה בתשובת הרא"ש שנתקשה ובח"מ וב"ש ע"ש ודו"ק. ובדברי הרדב"ז שהבאתי לעיל. בתשובה לענין מבעית עבדו אם חייב בלצי"ש הבאתי דברי הרמב"ן דבמצות התורה ל"ש קנס וכתבתי דלכך מודה בקנס מ"מ מחויב לישא אותה דמצות התורה אינו קנס ודו"ק.