שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ג׳ סימן מ״ג (ב׳)

אח"כ מצאתי בספר מזבח כפרה ברמב"ן בחולין דף ל"ג בהא דפריך הש"ס לתכשרי בחיבת הקודש כתב הרמב"ן וז"ל איכא למידק והא אין טומאת ידים במקדש כדאמרינן בזבחים זכינו שאין טומאת ידים במקדש [לדעתי צ"ל פסחים] וכי מתכשרי מה הוה והא איכא למימר ה"מ בעבודות שאינן כשרות אלא בכהן אבל באכילת בעלים יש טומאה לידי' במקדש שאין בעלים זריזין לשמור ידיהם ולפע"ד הדבר תימה דהרי בהא דמבואר בפסחים דף י"ט הסכין והידים טהורין ואמר ר"ע זכינו שאין טומאת ידים במקדש ומוקי לה בפרה של שלמים וא"כ שייך טומאת ידים במקדש לענין הבעלים וגם לפ"ז שחיטה שכשרה בזר א"כ משכחת לה דידים טמאות במקדש וגם הקושיא תמוה דאטו חיבת הקדש לא שייך רק לידים והא מספקא ליה לר"ש אי מונין בו ראשון ושני וצע"ג. והנה במ"ש דאין הקדש ניצל בצמיד פתיל אינו רק דרבנן הנה בשנת תרכ"ג מוש"ק פ' בשלח על דברת הפנים יפות קח צנצנת אחת שם כתבתי דהעיקר דאין הקדש ניצל בצמיד פתיל הוא מה"ת והארכתי בזה ולא ידעתי מקומו וכעת מוש"ק אור ליום א' תשא תרכ"ג נתחדש לי דהנה מה דחטאת אינו ניצל בצמיד פתול מבואר בספרי מדכתי' בעקום טהור והרי בזבחים דף נ"ה מבואר דלכך שלמים נאכלים בכל העיר מדכתיב תאכלו במקום טהור א"כ גם קדשים קלים כתיב במקום טהור ולכך כל קדש אינו ניצל בצמיד פתול ודו"ק כי הוא דבר חדש.