שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ג׳ סימן מ״ב (ה׳)

ודרך אגב ראיתי להזכיר מה שאמר החריף המופלג מוה' מאיר בראם ני' בהא דפריך הש"ס בפסחים דף ט"ז מי אמר שמואל דכן מלטמא טומאת אחרים אבל טומאת עצמן יש להן קרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא ועיין רש"י והוא תימה דלמה פריך על שמואל ולא על המשנה והברייתא דספק משקין לטמא טמא אחרים טהור ועוד כמה קושיות ועפ"י וצל"ח וע"ז אמר דהקושיא הוא דניהו דאינו טמא אבל עכ"פ הקרא אמר דלרא יאכל דכל שנגע בטמא לא יאכל וא"כ אף שאינו נעשה טמא אבל אסור הוא מקרא דלא יאכל וזהו דוקא בקדשים דגלי קרא דכל אשר יגע בטמא לא יאכל משא"כ בחולין והאריך בזה והביא ראיה מהא דכתב רש"י ע"ב שם ד"ה על הדם ולא שיהא הבשר טמא נאכל דאין הציץ מרצה ודוחה ל"ת דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל והוא תימה דכל דהציץ מטהר שוב אין כאן טומאה וע"כ דבאמת אינו טמא כלל דהם דכו לטמא אחרים עכ"פ רק דאיסור איכא מקרא דלא יאכל טמא וא"כ שפיר דחי הנה אף שלכאורה דבר גדול דיבר אבל אחר העיון נראה לפע"ד דא"א לומר כלל דע"כ הך לא יאכל הוא משום טומאה דהרי בפסחים דף כ"ד אמר רב פפא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף שאין ת"ל לא יאכל אם אינו ענין לגופו דהא נפקא לי' מק"ו ממעשר מה מעשר הקל אמרה תורה לא בערתי ממנו בטמא בשר קודש חמור לא כ"ש הרי דהך לא יאכל היא מצד טומאה דאם נימא דמצד איסור הוא שהתורה גזרה שכל שנגע בטומאה נאסר שוב לא שייך ללמוד ק"ו ממעשר הקל ששם לא בערתי ממנו בטמא והיינו שנטמא וכאן לא נטמא כלל ושפיר אצטריך קרא דלא יאכל וע"כ דגם כאן משום לא יאכל ולכך נאדו רש"י וכל המפרשים מהך הפירוש ובפרט דבדף ט"ז הקושיא הקשו לר"פ ורב פפא לשיטתו דס"ל דמשום טומאה היא וגם לפע"ד ממקומו הוא מוכרע דבשלמא אם טמא הוא שייך הוא שייך ענין באש ישרף דכן טומאה מצוה לשרוף אבל אם הוא רק איסור היכן מצינו שאיסור הוא שריפה וע"כ שהוא משום טומאה וז"ב כשמש וזה נראה לפע"ד בכוונת ר"פ שאמר שאינו ת"ל לא יאכל ומה ת"ל לא יאכל אם אין ענין לגופו דהא נפקא לי' מק"ו ממעשר הקל ולכאורה לא סיפא רישא דברישא משמע דהקושיא הוא מאחר דכתיב באש תשרף א"צ לכתוב לא יאכל ואח"כ אמר דא"צ משום דנפקא לי' מק"ו ולפמ"ש א"ש דבאמת אף דר"פ ס"ל בדף י"ז ע"ב דהלכתא גמירי לה דלא מטמאי משקי בית מטבחיא מ"מ יש לומר דלא יאכל משום שנגע ומשום איסור הוא שנגע בטומאה אף שלא נטמא רק דכיון דכתיב באש ישרף א"כ ע"כ משום טומאה הוא שוב ל"צ לא יאכל דהא נפקא לי' בק"ו ובזה יש לישב הא דאמרו וכ"ת אין מזהירין מן הדין והקשה בצל"ח דהא שיטת הרמב"ם דכל דיש כבר איסור עשה שוב מזהירין מן הדין וא"כ כאן באש ישרף יש איסור אכילה שוב נפקא לי' לאו מק"ו ולפמ"ש א"ש דהעשה אינו רק שישרף באש אבל באמת אין ראיה שהוא לוקה ע"ז דבאמת הלכתא גמירי דאין מטמא אחרים ול"ש לא יאכל ורק שהוא באש תשרף ולכך אמר דאין מזהירין מן הדין ודו"ק והנה מה שרצה לחדש במ"ש התוס' בדף ט"ו בד"ה ולד דטומאה דרבנן שורפין רק בכלי שנטמא במשקין אין שורפין אלא בעיבור צורה וע"ז רצה לחדש דכיון דבפסולו בגופו אין טעון עיבור צורה רק כל שפסולו בבעלים טעון עיבור צורה א"כ טומאה דרבנן דאינו פסול בגופו כמ"ש הרמב"ן דהמתפיס באיסור דרבנן הוה נדר דלא הוה דבר האיסור ולפ"ז אין פסולי בגופו וטעון עיבור צורה אבל בכלי שנטמא במשקין הנה גוף המשקין מטמאין מן התורה רק שהכלי שנטמא בו אינו רק דרבנן אבל גוף האיסור הוא מן התורה ולכך אינו טעון עיבור צורה הנה אף שדבר חכמה אמר אך מ"ש דפסול דרבנן אינו מקרי פסול בגופו ובאמת מ"ש ראיה מהרמב"ן הנה זה ש"ס מפורש בשבועות דף כ' ועיין בסוף אבני מלואים ח"ב סי' מ"ב בתשובתו שם באר הענין יפה אבל לא נמצא דאיסור דרבנן לא יהי' מקרי פסולו בגופו ע"ש ודו"ק. ובגוף הקושיא דאיך נטמאו השמנים הא משקה בית מטבחייא דכן הי' נראה לפע"ד דודאי המשקה מחמת עצמה אינה מקבלת טומאה אבל מחמת הכלי שהי' המשקה בתוכה מקבלת טומאה בודאי וא"כ כאן שהי' העכו"ם נכנסים שם והוה כזבים א"כ בכל כלי חרס שלא הי' חתום טמאו הכלי ועיין בתוס' שם ובב"ח או"ח סי' תר"ע ומקורו מהרא"ם על הסמ"ג הלכות חנוכה ובשו"ת נו"ב מהד"ת חלק א"ח סי' קל"ז וא"כ ממילא נטמא השמן שבתוכם ובזה מיושב קושית הנו"ב שם לשיטת התוס' דלכך פכין קטנים אינם מקבלים טומאה בהיסט לפי שאין סופן להפתח א"כ זהו גוף הפכין אבל השמן שבתוכו שעומד להוציאו משם וסופו יהי' ראוי למגע וא"כ שוב הנה השמן מקבל טומאה ולפמ"ש א"ש דכל שהכלי אינו מקבל טומאה שוב השמן הוה משקה שבבית מטבחיא שהן דכן ואינו מקבל טומאה ודו"ק וצ"ע בכ"ז דהכלי אינו מקבל טומאה וערש"י שבת דף פ"ג וכן ביאר הרמב"ם פ"א מכלים משנה ב' ודברי הסדרי טהרה בסי' ק"צ צ"ע כמ"ש במקום אחר.